הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"א

מה מאוד יש להיזהר שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים איך היה לו עסק עם פלוני וגזלו או עשקו, או שחרפו או ביישו וכיוצא בזה. ואפילו אם יודע בעצמו שהסיפור אמת, ויש את כל הפרטים להתיר, בכל זאת אסור. כיון שבשעת הסיפור כוונתו רק לגנות את חבירו ולא לתועלת. וככל שיראה שחבירו מתגנה יותר, כך ייהנה יותר.

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"ב

וקל וחומר אם לא הירע לו, רק לא היטיב איתו בטובות שלפי דעתו היה ראוי שייטיב לו. כמו הלוואה, צדקה והכנסת אורחים וכיוצא בזה, אם מגנה אותו בזה אחר כך, לשון הרע גמורה היא. ועובר בעוד כמה לאוין לפעמים. ונכשלין בזה בעוונתינו הרבים אנשים רבים, שלא קיבלו אותם יפה בעיר מסויימת, ואחר כך מספרים בעיר אחרת בגנות אנשים החשובים בעיר שלא קיבלו אותם יפה. וכל שכן אם מספרים בגנות עיר שלימה, וודאי איסור לשון הרע. כיון שאיסור לשון הרע הוא גם על איש יחיד, וגם על עיר שלימה מישראל.

חלק שני פרק ה' "גודל הפגם שמגיע למעלה על ידי חטא הלשון" (1)

הנה מצינו בתורה כשאדם עובר עבירה שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת - מביא חטאת וזריקתו על מזבח החיצון. וכהן משוח כשעובר עבירה צריך שתהיה הזאתו על מזבח הפנימי מול פרוכת הקודש. והטעם הוא שכשם שיש ירושלים של מטה, כך יש ירושלים של מעלה. וכשאדם חוטא, הוא מטמא את ירושלים של מעלה. ככל שאדם נעלה יותר, הוא מטמא יותר לבפנים של ירושלים של מעלה. לכן על כהן משוח, להזות יותר בפנים, מאדם רגיל שהזאתו על מזבח החיצון. כיון שכשחטא קלקל במקום יותר גבוה באוהל מועד של מעלה, לכן עליו להזות על מזבח הפנימי שיותר פנימי ממזבח החיצון. ולפעמים גם אדם פשוט קלקולו מגיע עד המקום הקדוש ביותר, מול בית קדשי הקדשים. כמו מצורע שמזים 7 פעמים מול בית קדשי הקדשים. וידוע שצרעת באה על ידי לשון הרע, רואים עד לאן מגיע קלקולו של לשון הרע.