הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ט’, סעיף ג’
יש לו לאדם להיזהר מלשבח את חבירו בשבח הבא לידי הפסד כמו אורח שייצא לרחוב ויספר לכולם איך בעל הבית גמל עמו טובה ואירח אותו. שעל ידי זה יתלקטו לבעל הבית אנשים רעים וינצלו אותו ויכלו את ממונו. ועל ענין כזה נאמר (משלי כ"ז י"ד) "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו". ומזה יש ללמוד שהוא הדין אם אחד השיג הלואה מאת חבירו, ומפרסם לכולם את גודל טובתו. כי על ידי זה יתקבצו אליו אנשים רעים, ולא יצליח להתחמק מהם.
וחייב האדם לשמור פיו ולשונו שלא ייחשד בדבריו וייראה כמספר לשון הרע. ואם הביא את עצמו לידי חשד, נחשב אבק לשון הרע.
הלכות לשון הרע, כלל ט’, סעיף ד’
אסור לדור בשכונת בעלי לשון הרע. וכל שכן לשבת איתם ולשמוע את דבריהם. ואפילו אם אין בדעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אוזנו לשמוע אסור לשבת איתם.
ואם הוא יודע באחד מתלמידיו שהוא בעל לשון הרע, עליו להרחיקו ממנו.
ואם באיזה אונס נתפס בחבורה של בעלי לשון הרע, ושומע שהם מדברים לשון הרע. אם תוכחתו תועיל שיפסיקו – וודאי מחויב להוכיחם מדין תורה. ואפילו אם משער שתוכחתו לא תועיל, אך גם לא יקלקל על ידי זה, מחויב להוכיחם. לכן אסור לשבת עם בעלי לשון הרע, כי אף בשתיקתו נענש כששומע דבריהם ולא מוכיח.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ג’ חתימת הספר “צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים” (2)
ואם כן בזמנינו, שהופקר אצל חלק מהאנשים ענין שמירת הלשון לגמרי, וודאי שמי שיתחזק בענין, יזכה לשכר רב. כיון שמצוה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. וידוע גודל הענין של מת מצוה שאפי' כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצוה כדי שלא יהיה מונח בבזיון.
רואים שאפי' מת מצוה שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצוה אחת ממנה מוטלת בבזיון, אנו חייבים להתחזק בה.
