הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ה' ו'

איסור לשון הרע הוא דווקא על איש שעל פי דין תורה הוא בכלל "עמיתך" – שאיתך בתורה ומצוות. אבל אותם אנשים שמכירים בהם שיש אפיקורסות, מצוה לגנותם ולבזותם, בין בפניהם בין שלא בפניהם. בין במה שרואה עליהם, ובין במה ששומע עליהם. כי כתוב "לא תונו איש את עמיתו", "לא תלך רכיל בעמך", והם אינם בכלל "עמיתך" "בעמך". ונאמר "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט" וכו'. ואפיקורס נקרא הכופר בתורה ובנבואה בישראל, בין בתורה שבכתב, ובין בתורה שבעל פה. ואפילו הוא אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או קל וחומר אחד, גם הוא נחשב אפיקורס. ודווקא אם שמע מהם בעצמו דברי אפיקורסות, אבל אם אחרים אמרו לו, אסור לסמוך על זה לגנותם, בין בפניהם בין שלא בפניהם, וגם אין להחליט בלב שדבר זה נכון, רק צריך לעת עתה לחוש ולהזהיר אחרים בסתר שלא יתחברו איתו לעת עתה עד שיתברר הדבר. וכל זה דווקא בשמיעה סתם, אבל אם מוחזקין בעיר לאפיקורסים, דינם כאילו מכירם בעצמו.

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ז'

ודע עוד, שאם מוחזק בעיר לרשע בגלל עבירות שמותר לגנותו, גם הדין כך שצריך לשמוע בעצמו על העבירות. ואיזהו מוחזק לעובר עבירות? כל שהוסכם בעיני אנשי העיר לרשע , עד שאין ספק בגלל השמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד. אבל אם רק יצא קול פעם אחת, אסור לסמוך על זה לגנותו. ואפילו להחליט בלב אסור.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.