הלכות שמירת הלשון

חפץ חיים – הקדמה (3)

ונראה פשוט שהטעם שהחמירה תורה כל כך בזה העוון, משום שמעורר בזה את המקטרג הגדול על כלל ישראל, ועל ידי זה הורג כמה אנשים בכמה מדינות. וזה לשון הזוהר פרשת פקודי (תרגום): יש רוח אחד שעומד על בעלי לשון הרע. כי כשבני אדם מתעוררים בלשון הרע, אז מתעורר הרוח הרע ההוא למעלה, וכאן נקרא סכסוכא, והוא שורה על התעוררות לשון הרע שאמרו אנשים. והוא נכנס למעלה. וגורם בהתעוררות ההיא של לשון הרע מוות והרס בעולם. אוי לאלו שמעוררים את הצד הרע הזה, ואינם שומרים את פיהם ולשונם. שאינם יודעים שבהתעוררות למטה תלויה התעוררות של מעלה, בין לטוב בין לרע. וכולם דוברי רכיל על העולם לעורר על הנחש הגדול הזה לדבר רכילות על העולם. והכול בגלל התעוררות לשון הרע, כשנמצאת התעוררות שלו למטה. ונוכל לומר שזו כוונת הגמרא בערכין: כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים שנאמר "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ". פרוש: אף שלשונו מהלך בארץ, אבל פיו שת בשמים. וכן מובא בתנא דבי אליהו שהלשון הרע שהוא מספר עולה עד כסא הכבוד. ומזה נוכל לידע את גודל החורבן שמחריבים בעלי לשון הרע את כלל ישראל. ועוד פגם גדול יש בלשון הרע. שעל ידי זה מונע את הדיבורים של קודש שהוא מדבר מלעלות ללמעלה. וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה. עד כאן לשון הזוהר. וכאשר נעמיק בזה הענין נמצא עוד יותר, שהוא מגדיל הקלקול בכל העולמות ומחשיך וממעט אורן. על ידי שרגילות לכמה אנשים שכופלים את הלאו הזה מאות ואלפי פעמים במשך חייהם. כי אפילו עוון קטן כשיכפיל אותו הרבה פעמים נהיה בסוף כעבות העגלה כמו שצוח ישעיה (ה' י"ח) "הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". והמשל מחוט המשי, כשיכפלנו מאות פעמים, וכל שכן בחטא הזה שהוא חמור מצד עצמו עד מאוד ורגילים לעבוד עליו מאות פעמים. שוודאי הקלקול הוא למעלה מאין שיעור.

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (7)

ומה טוב ונכון כמו שראיתי בכמה עיירות קדושות בישראל, שנתיסדה מקרוב חברה קדושה עבור גמילות חסדים, וקראוה בשם "סומך נופלים". שהם סומכים ומחזיקים ידי הנופלים שלא יתמוטטו לגמרי חלילה. וכך היא הנהגתם: שמלוים להם לכמה זמן סכום כפי תקנתם, ויקלו עליהם את התשלומים לפרוע מעט מעט בכל שבוע. ויש להם איש מיוחד מהחבורה או בחנם או בשכר , שהולך כל שבוע לקבץ ולאסוף מהלווים את התשלומים. וכך אף פעם לא חסר כסף בקופת החברה. ועתה ראה מעלות יש בהנהגה זו. שמלבד שמקיים בעת ההלואה המצות עשה של "והחזקת בו" והיא המעלה הראשונה שבמצות הצדקה, עוד הוא מתחסד בזה עם הלווה בענין הפרעון. וידוע מה שאמרו חז"ל בסוכה (דף מ"ט:) אמר ר' אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. המקום יחזק לבנו ללכת בדרכי חסדיו, וממילא לא ימוש ממנו גודל חסדיו. כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבא ל"ו): אם ראית זכות אבות וזכות אמהות שנתמוטטה, הדבק בגמילות חסדים. שנאמר (ישעיה נ"ד י'): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה, וחסדי מאיתך לא ימוש"- זה גמילות חסדים. "וברית שלומי לא תמוט" - זה המשים שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, שגם זה גמילות חסדים הוא, ויקויים עלינו מה שאמר הכתוב (ישעיה נ"ד י"ד) "בצדקה תכונני"" וגו'.