הלכות שמירת הלשון
חפץ חיים – הקדמה (6)
גם חיברתי על הספר הזה פתיחה ארוכה ורחבה, שם מבואר כמה לאוין ועשין רגיל לעבור מי שאינו נזהר מהאיסור המר של איסור לשון הרע ורכילות. אולי יתן ה' שעל ידי כך ינגף היצר בראותו את גודל המהומה והמכשלה שהוא עושה על ידי דיבורו.
גם מלבד זאת, ידוע מה שהובא במדרש רבה פרשת נשא (י"ד ד') וזה לשונו: אם יגעת הרבה בדבריהם, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך. על כן אמרתי אל ליבי, אפשר שעל ידי שייעיינו בספר, שהוא מלוקט מכל מיני דברי הראשונים בענין זה ויתבוננו בו, לא ישלוט היצר הרע כל כך בענין הזה.
וממילא כשימשוך מתחילה את עצמו קצת מעוון זה, בהמשך הזמן ימשוך ממנו את ידו לגמרי. כי בעוון זה הרבה ההרגל עושה, והבא ליטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח:) ובזכות זה ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
