הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ז'
עתה נתחיל לבאר דין קבלת לשון הרע מאיש שהוא נאמן כמו ב' עדים, או ממסיח לפי תומו, או אם יש דברים הניכרים שהסיפור אמת.
איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם שמע מאיש שנאמן עליו כמו ב' עדים. ומה שכתבנו בכלל ד' סעיף ה', שמותר לגלות בהצנע לרבו ואיש סודו אם מאמין לו כמו ב' עדים, שם מדובר בדבר שאם לא שב בתשובה מותר לספר בגנותו. כגון שעבר במזיד על עוון מפורסם בישראל ואין כבר מה לדון אותו לכף זכות. אבל כאן מדובר בדבר שאפשר לדון לכף זכות, כגון שלא ידע את איסור העבירה, או אולי חטא בשגגה, ובכזה מקרה לא שייך נאמן כמו ב' עדים מי שסיפר לו. כי גם אם זה נכון, התורה חייבה לדון לכף זכות.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ח'
וגם בעוון שידוע באיסורו, מותר להאמין בהצטרף 2 פרטים.
א. דווקא אם סיפר לו שראה בעצמו, אך לא ששמע מאחרים.
ב. אפילו אם סיפר לו שראה בעצמו, מותר רק לענין להרחיק את עצמו מחברתו עד שייודע שחזר בתשובה מדרכו הרעה. אבל לא לענין ללכת לאחרים ולספר, וכל שכן לא להפסידו בממון או להכותו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
והנה ידוע מה שאמרו חז"ל שהמקיים מצוה, אף על פי שה' ציוה אותנו לקיים אותה, מחשיב הקדוש ברוך כאילו המקיים חידש את המצוה. וזה אפילו במצוה אחת.
וכל שכן בענין זה של שמירת הלשון, ייחשב לו כאילו חדש בעצמו את כל הענינים הקדושים שכתובים בפרשיות אלו שעוסקים בעניני שמירת הלשון. כמה גדולה וכבוד יקבל לעתיד על ידי זה, וכמה ישמח ליבו. ויקויים בו הפסוק "ישמח לב מבקשי ה'".
