הלכות שמירת הלשון

פתיחה להלכות אסור לשון הרע ורכילות (1)

באהבת השם יתברך את עמו ישראל וחפץ מאוד בטובתם עד שקראם בשם בנים, וחלק ה' ונחלה, וכמה שמות חביבים המראים על גודל חיבתו לישראל, כמו שכתוב (מלאכי א' ב') " אהבתי אתכם אמר ה'", לפיכך הרחיקם מכל המדות רעות ובפרט מלשון הרע ורכילות. כי הוא מביא את בני האדם לכלל ריב, וכמה פעמים יוכלו לבוא בזה לידי שפיכות דמים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פרק ז' הלכה א'): אף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמוד על דם רעך". צא ולמד מה אירע לדואג האדומי ולנוב עיר הכהנים. ועוד כמה רעות עצומות שנסבו על ידי המידה המגונה הזאת. כמו שידוע שחטא הנחש היה העיקר על ידי לשון הרע. שדיבר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא שאמר : מן האילן הזה אכל וברא את העולם ועל ידי זה פיתה את חוה כמו שאמרו חז"ל (שבת קמ"ו.) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה. הרי שגרם גלוי עריות וגם מיתה לכל העולם. הרי שפיכות דמים. ועל ידי זה גרם לאדם הראשון וחוה לעבור על רצונו של הקדוש ברוך הוא. וממילא זה המדבר לשון הרע אוחז במדתו המשחתת לבריאת העולם. וגם שעיקר סיבת ירידת ישראל למצרים היתה מלכתחילה על ידי זה. כמו שכתוב (בראשית ל"ז ב') "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". ועל ידי זה נגזר עליו מן השמים מדה כנגד מדה שימכר לעבד. וכמו שאמר עליהם שקוראים לאחיהם עבדים. ועוד שכל סיבת גלותינו עתה הוא העיקר בגלל מעשה המרגלים. כמו שכתוב בתהילים (ק"ו כ"ו- כ"ז) "וישא ידו להם להפיל וגו' ולזרותם בארצות" וכמו שפירש רש"י שם. וכן כתב הרמב"ן בחומש פרשת המרגלים (במדבר י"ד א') ואמרו בערכין (דף ט"ו.) שעיקר חטא מרגלים היה לשון הרע. שהוציאו דבה על הארץ. ועל ידי שבכו אז בכייה של חינם, נגזר עליהם בכייה לדורות. ועוד כמה רעות עד אין מספר השיגונו על ידי חטא החמור הזה. כי גם כל חכמי ישראל שנהרגו בימי שמעון בן שטח, גיסו של ינאי המלך, על ידי ינאי, היה גם כל על ידי רכילות. והריגת התנא ר' אלעזר המודעי שהיה גם כן סיבה לחורבן ביתר, היה גם כל על ידי רכילות. שהרכילו עליו לפני בן כוזיבא. כדאיתא במדרש איכה (איכה רבה ב' ד').

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ג’ חתימת הספר “צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים” (2)

ואם כן בזמנינו, שהופקר אצל חלק מהאנשים ענין שמירת הלשון לגמרי, וודאי שמי שיתחזק בענין, יזכה לשכר רב. כיון שמצוה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. וידוע גודל הענין של מת מצוה שאפי' כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצוה כדי שלא יהיה מונח בבזיון. רואים שאפי' מת מצוה שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצוה אחת ממנה מוטלת בבזיון, אנו חייבים להתחזק בה.