הלכות שמירת הלשון
פתיחה להלכות אסור לשון הרע ורכילות (1)
באהבת השם יתברך את עמו ישראל וחפץ מאוד בטובתם עד שקראם בשם בנים, וחלק ה' ונחלה, וכמה שמות חביבים המראים על גודל חיבתו לישראל, כמו שכתוב (מלאכי א' ב') " אהבתי אתכם אמר ה'", לפיכך הרחיקם מכל המדות רעות ובפרט מלשון הרע ורכילות. כי הוא מביא את בני האדם לכלל ריב, וכמה פעמים יוכלו לבוא בזה לידי שפיכות דמים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פרק ז' הלכה א'): אף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמוד על דם רעך". צא ולמד מה אירע לדואג האדומי ולנוב עיר הכהנים.
ועוד כמה רעות עצומות שנסבו על ידי המידה המגונה הזאת. כמו שידוע שחטא הנחש היה העיקר על ידי לשון הרע. שדיבר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא שאמר : מן האילן הזה אכל וברא את העולם ועל ידי זה פיתה את חוה כמו שאמרו חז"ל (שבת קמ"ו.) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה. הרי שגרם גלוי עריות וגם מיתה לכל העולם. הרי שפיכות דמים. ועל ידי זה גרם לאדם הראשון וחוה לעבור על רצונו של הקדוש ברוך הוא. וממילא זה המדבר לשון הרע אוחז במדתו המשחתת לבריאת העולם.
וגם שעיקר סיבת ירידת ישראל למצרים היתה מלכתחילה על ידי זה. כמו שכתוב (בראשית ל"ז ב') "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". ועל ידי זה נגזר עליו מן השמים מדה כנגד מדה שימכר לעבד. וכמו שאמר עליהם שקוראים לאחיהם עבדים.
ועוד שכל סיבת גלותינו עתה הוא העיקר בגלל מעשה המרגלים. כמו שכתוב בתהילים (ק"ו כ"ו- כ"ז) "וישא ידו להם להפיל וגו' ולזרותם בארצות" וכמו שפירש רש"י שם. וכן כתב הרמב"ן בחומש פרשת המרגלים (במדבר י"ד א') ואמרו בערכין (דף ט"ו.) שעיקר חטא מרגלים היה לשון הרע. שהוציאו דבה על הארץ. ועל ידי שבכו אז בכייה של חינם, נגזר עליהם בכייה לדורות. ועוד כמה רעות עד אין מספר השיגונו על ידי חטא החמור הזה. כי גם כל חכמי ישראל שנהרגו בימי שמעון בן שטח, גיסו של ינאי המלך, על ידי ינאי, היה גם כל על ידי רכילות. והריגת התנא ר' אלעזר המודעי שהיה גם כן סיבה לחורבן ביתר, היה גם כל על ידי רכילות. שהרכילו עליו לפני בן כוזיבא. כדאיתא במדרש איכה (איכה רבה ב' ד').
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)
.ולמה הדבר דומה? לחתן שמוליכין אותו השושבינין להכניסו לחופה, ובתוך כך פגעוהו ריקים ופוחזים. וישליכו עליו רפש וטיט וכל דבר מאוס מכף רגלו ועד ראשו. וכאשר יצעקו עליהם: הי ריקים ופוחזים!למה תעשו ככה? ואיזה השגתם כל כך רפש וטיט? הם מראים לכול שהחתן הוא ממיודעיהם, והוא בעצמו הכין הרפש והטיט עד למרבה. כן הדבר הזה ממש. האדם בעצמו על ידי חלאת עוונתיו בורא על ידי זה לבוש מאוס וטמא. ובעל כרחו מתלבש בו. ולא יוכל לפטור עצמו מזה אחרי שהוא הכינו בעצמו.
והוא כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ' י"א): "לכו באור אשכם ובזיקות בערתם, מידי היתה זאת לכם". וכעין זה אמרו חז"ל (עבודה זרה כ:) אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. הורו לנו בזה, שאם לא הכניס בתחילה במחשבותיו ההרהור, לא היו יכולין להתדבק בו רוחות הטומאה ולטמאותו.
וכל זה רמז לנו הכתוב בענין יהושע בן יהוצדק הכהן גדול, דכתיב (זכריה ג' א') ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו וגו' ויען ויאמר וגו' "הסירו הבגדים הצואים מעליו" וגו'.והנה הבגדים הצואים מורים על טומאת העוונות. שמאוסה כמו צואה. ומדכתיב "הסירו מעליו" - מוכח, שמהתחלה היה לבוש בהם בעל כרחו. וזהו שכתבה לנו התורה בקצרה (ויקרא י"א מ"ג) "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם".
