הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף א'
כשם שאסור לקבל לשון הרע מן התורה, אסור לקבל רכילות. שלא יאמין בליבו שאמת מה שסופר לו שכך עשה לו איש פלוני, או שכך סיפר אליו איש פלוני. והמקבל עובר בלא תעשה "לא תשא עליו שמע שוא" חוץ משאר הלאוין והעשין המפורטים בפתיחה.
ואמרו חז"ל "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו, המקבלו, ומי שנאמר עליו". שכן אם יאמין מי שסופר עליו הלשון הרע, חוטא גם בקבלת לשון הרע. "והמקבלו יותר מן האומרו".
ועוד אמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר "לא תשא שמע שוא" וסמוך לו נאמר "לכלב תשליכון אותו".
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ב'
וגם על שמיעת רכילות יש איסור גדול כמו בלשון הרע, אפילו אם בשעת השמיעה עוד לא גמר בדעתו אם יאמין או לא. ומכל מקום, איסור קבלת חמור ממנו. כי לענין שמיעה אם הוא מבין מתחילת הסיפור שאולי יהיה לו תועלת על להבא כדי להישמר מהיזק, בוודאי מותר לו לשמוע כדי שיידע לחשוש ולהישמר. וכל זה שהתירו לשמוע הוא רק בשביל לחשוש ולהישמר אבל לא להאמין לסיפור.
ועיין לעיל בהלכות שמירת לשון כלל ו' איך לנהוג בענין השמיעה לצאת ידי שמיים.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (3)
ודע עוד, שכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כמו שכתוב "ועפר תאכל כל ימי חייך", כך בעל לשון הרע נענש בעוני. כמו שכתב ב"ספר הקנה". וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת. ומסיים שם בסוף דבריו, שמי שאינו נעשה מצורע, נדון בעניות ושקולה העניות כצרעת.
ובאמת פלא הדבר, שהלוא טבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים לברכה על פרנסה, ומה יועילו כל הברכות והסגולות אם הוא מורגל בחטא לשון הרע? הלא יש על זה ארור מפורש בתורה "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא מדבר על לשון הרע.
ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם שישמרו עצמם בזהירות יתירה מחטא לשון הרע, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו בענין גזל חמס אונאה וכיוצא בזה. שאז בוודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע שהארורים פתחו תחילה בברכה "ברוך אשר לא יכה את רעהו", וכל ישראל ענו אמן. ובוודאי תקויים הברכה על ידי זה.
