הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ג
לפעמים ניתן לבית דין רשות מפני צורך שעה. כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גניבה שנגנב ממנו, והוא משער בוודאי דברים הניכרים שפלוני גנב את החפץ , וגם הבית דין רואים את הדברים הניכרים, או שעדים העידו לפניהם על דברים הניכרים, מותר לבית דין להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד או אפילו לבית דין כל עוד שלא התברר להם הדברים הניכרים, לא ניתן רשות לזה.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף י"ד
ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו. שאם נגנב להם חפץ, ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשים שלא מן הדין כדי שיודה. ולא כדין הוא, כיון שצריך דברים הניכרים ממש או עדים. אבל אי אפשר לסמוך על התובע ולהכות ישראל לחינם כיון שחושדים בו. ואפילו רק להאמין לתובע בלב שאיש זה גנב מאיתו, אסור מפני קבלת לשון הרע. ועל אחת כמה וכמה להכותו אסור, שעוברים על לאו של "לא יוסיף".
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
והנה אמרו חז"ל ביומא (ל"ט.) על הפסוק (ויקרא י"א מ"ג): "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם". אדם מטמא את עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה- מטמאין אותו בעולם הבא. והנה רש"י פירש שם: מטמאין אותו הרבה- מניחין אותו להיטמא הרבה. אבל לשון מטמאין דחוק על זה.
אבל לפי מה שהעתקנו לעיל דברי הזוהר הקדוש, ניחא בפשטות. והוא שכתב שם שעל ידי דיבורים אסורים שדיבר, נמשכה רוח הטומאה עליהם, ואחר כך נוטלין החיצונים אלו הדיבורים האסורים הטמאים, ומטמאין בהם כל דברי הקדושה. ומאבד אותם בזה, שלא יוכלו לעלות למעלה לפני ה' יתברך , אחרי שרוח הטומאה מרחפת עליהם. וזהו שאמרו: מטמאין אותו הרבה. ומה שאמרו : מלמטה - מטמאין אותו למעלה, היינו שנמשכת טומאה מלמעלה גם על שורש נפשו.
ומה שאמרו: מטמאין אותו לעולם הבא - היינו בעת שימות, ונפשו תשוב לאלוקים, אשר נתנה ליתן שם דין וחשבון, ורצונו יהיה בוודאי שיכניסוהו לגן עדן- יפגועוהו המשחיתים וילבישוהו לבוש מאוס וטמא שנברא מעוונתיו, ומי יוכל לשער גודל הבזיון והכלימה, שיהיה לו על ידי לבוש זה. ומוכרח על ידי זה לרדת לגיהנם - מקום חושך וצלמוות להתכבס שם מחלאת עוונותיו.
