הלכות שמירת הלשון

חפץ חיים – הקדמה (2)

וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה, איזה עוונות הם העיקריים לאריכות גלותינו נמצאם הרבה. אך חטא הלשון עולה על כולו בגלל כמה טעמים. אחד, כי זה היה הסיבה העיקרית לסיבת גלותינו. אם כן כל זמן שלא נתקן את זה החטא, איך תוכל להיות גאולה. כשזה החטא שגרם לכך שנגלה מארצנו, על אחת כמה וכמה שאין מניח לנו לבוא לארצנו. ועוד הלא ידוע שנגזר עלינו גלות מעת מעשה המרגלים, כמו שכתוב בתהילים, כמו שכתוב בתהילים (פרק ק"ו, כ"ו-כ"ז) "וישא ידו להם להפיל אותם וגו' בגויים ולזרותם בארצות". וכמו שפירש רש"י שם. וחטא המרגלים הלא היה לשון הרע, אם כן מוכרחים אנו לתקן עוון זה קודם הגאולה. ועוד נמצא מפורש שעוון זה גורם שיהיו ישראל נרדים בפרך. ממה שכתוב בפרשת שמות (ב' י"ד) "אכן נודע הדבר". ועוד נמצא מפורש במדרש רבה (דברים רבה ו' י"ד): "אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על ידי שהיה לשון הרע ביניכם - סילקתי שכינה מביניכם אבל לעתיד לבוא וכו'. ועוד מקרא מפורש בפרשת ברכה (דברים ל"ג ה') : ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" ופרש רש"י שם, שאימתי מלך הוא בישורון? דווקא כשהם יחד שבטי ישראל ולא אגודות אגודות, וידוע שדבר זה רגיל לבוא על ידי לשון הרע. ולבד זה, היאך יכולות לחול עלינו ברכותיו של הקדוש ברוך הוא, שאנו מקוים לזה, כיון שבעוונתינו הרבים אנו מורגלים בעוון זה. הלא יש על זה ארור מפורש בתורה (דברים כ"ז כ"ד) "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא עולה על לשון הרע. ולבד שאר ארורין שיש שם. ולבד זה ידוע הוא מגמרא בערכין (ט"ו:) שגודל עוון זה הוא עד אין שיעור, עד שאמרו עליו שהוא ככופר בעיקר, חס ושלום. ואמרו בירושלמי בפאה (א' א') שנפרעים מן האדם עבור עוון זה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ועיין לקמן בפתיחת ובספרי שמירת הלשון שם העתקנו כל מאמרי הש"ס והמדרשים והזוהר הנזכרים בענין זה, ומי שיעיין ויתבונן היטב בהם, תסמר שערות ראשו מגודל העוון.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.