הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף א
אסור לספר לשון הרע על חבירו אפילו שהדברים אמת, ואפילו בפני אדם יחיד. וככל שיתרבו השומעים, כך גדול עוון המספר. כי חבירו מתגנה יותר, כיון שגנותו מתפרסם ליותר אנשים, וגם כי מכשיל יותר אנשים בשמיעת לשון הרע.
הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף ב
ההיתר שיש בחז"ל לספר לשון הרע "בפני שלושה", מדובר בסיפור דבר שאינו גנאי גמור, ומשתמע ל-2 פנים. ודבר כזה תלוי לפי נימת המספר בעת שמספר. אם מספר דבר כזה בפני שלושה, מותר. כיון שיודע שוודאי יגיעו הדברים לאוזני מי שמספר עליו, ולכן יספר באופן החיובי.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ח' "דברי מוסר בענין חשבון הנפש" (4)
"תבוא ותכונן עיר סיחון". דרשו את המילה "עיר סיחון" באופן אחר. כי כתוב אחר כך (במדבר כ"א כ"ח) "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון". ודרשו כך: אם אדם עושה את עצמו כעיר (חמור צעיר), שמהלך אחרי סייחה נאה (שמתפתה ליצרו), תצא אש מחשבון. זאת אומרת מאנשים שמחשבין חשבונו של עולם. "להבה מקרית סיחון", אלו הצדיקים שנקראו שיחין. (אילנות טובים). ותאכל את אלה שלא מחשבים את סופם.
ובאור הדברים לפי מה שאמרנו שהרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, וזה שאמרו "כי אש יצאה מחשבון", היינו אש של גיהנם שנברא על ידי העוונות. תצא אש מהם, שלא תשלוט בצדיקים, אלא ברשעים שלא מחשבים את סופם. וזה הפשט בסוף הפסוק "אכלה ער מואב". לרמוז שאכלה בעלי תאוות.
