הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ג'

ועתה נבאר עוד ענין שאין בו משום אסור רכילות. כגון אם שמע לאחד שאמר: אפגע לפלוני במקום פלוני, אכנו, או אחרפנו ואגדפנו. או ששמע ממנו שרוצה להזיקו בענין ממון. תלוי בזה, אם האיש מוחזק שעשה כך כמה פעמים לאנשים אחרים, או שהוא רואה שלפני הענין אין זה דרך גוזמא ובאמת דעתו לעשות כך, צריך לגלות למסופר על זה. אולי כך יידע להיזהר כדי להימנע מהביוש או הנזק. אך צריך גם להיזהר שלא יחסרו כל הפרטים שפירטנו לעיל.

הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ד'

ואפי' שדבר זה מצוה גדולה ובכלל הבאת שלום הוא, בכל זאת יתבונן מאוד שלא להזדרז לספר ענין כזה.רק אם אחרי שיספר את הענין יידע שפלוני ייזהר לא ללכת למקום פלוני לבד כדי שלא יזיקנו הלה, או ימצא עצה אחרת לא להינזק. אבל אם יודע שאם יספר יתגבר כעסו של פלוני, ויקדים את עצמו לריב עם הלה, ותבוא על ידי זה מחלוקת גדולה יותר, בכזה מקרה אסור לספר לו. ולכן צריך להתבונן היטב מלכתחילה לספר בצורה שתסלק את המריבה ולא תגדיל אותה.

פרק ד' חתימת הספר "רוב השכר המצוי בשמירת הלשון, וזכות מזכה הרבים" (2)

ובפרט שידוע מה שאמרו חז"ל (יומא ט: גיטין נ"ז.) שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם ולשון הרע. ואם עוון זה היה בכוחו להחריב את הבית הבנוי, על אחת כמה וכמה כוחו מלעכב לבנות את הבית החרב. על כן האיש שיחזק את עצמו בענין הזה בכל כוחו, וגם יזרז אנשים אחרים בענין זה למען כבוד ה' ותורתו שלא יהיו מצוותיה כהפקר, זכותו גדולה מאוד. כי באמת כלל ישראל בחזקת כשרים וצדיקים אך הסיבה לרפיון היא בגלל חוסר ידיעת ההלכות ופרטי הדינים שיש בענין הזה. וגם נעלם מהאנשים העצות איך להימלט מהיצר הרע בענין הזה. וכמו שכתבנו בשער השני. לכן מי שיעורר בענין הזה וודאי יתקבלו דבריו, ותהיה זכות הרבים תלויה בו.