הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה י"ד
אם נעשה דבר לראובן שלא כהוגן, אך לא נודע לו מי עשה את הדבר הזה. ובא ראובן ושאל את שמעון: "מי עשה את הדבר הזה?". אף ששמעון מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לומר מי עשה את זה, אף שראה בעצמו. אלא ישיב, "אני לא עשיתי את הדבר הזה". (אלא אם כן זה דבר שגם אם ראובן לא היה שואל אותו היה חייב לספר לו מעצמו, כגון שנשלמו כל הפרטים המפורטים בתחילת הסימן).
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ט"ו
ועתה נבוא לבאר מה שנכשלים בו הרבה אנשים, ואביא מקרה אחד, וממנו יקיש המשכיל למקרים דומים.
מצוי שאחד מביא סחורה לעיר למכור ובאים אצלו קונים הרבה. וקורה פעמים רבות שמי שאין לו כסף אל המקום מבקש מבעל הבית לשמור לו את הסחורה בצד, עד שישוב עם כסף. ובאים לבינתים קונים אחרים ומפצירים במוכר שימכור להם את הסחורה שברר הראשון, ומסכים להם. ואחר כך כשבא הקונה עם כסף אומר לו המוכר "פלוני בא ולא רציתי למכור לו, אבל הוא השליך כסף ולקח את הסחורה על כרחי ולא רציתי לריב איתו".
בכזה מקרה עובר על לאו גמור של "לא תלך רכיל בעמך". למרות שעוול מה שעשה הקונה שהפציר בו למכור את הסחורה ששמורה לקונה הראשון, בכל זאת ברגע שמכר לו מכירה גמורה היא, ולא ייצא שום תועלת מזה שיגלה לקונה הראשון את השם המפציר. חוץ מזה שיכניס לו שנאה בלבו עליו.
וכל שכן לפי מה שמצוי שבמקרים רבים לא הפציר בו השני כל כך, ורק מטובת עצמו מכר לו. וכדי שלא יהיה לקונה הראשון תרעומות עליו, מסיר העוולה מעל עצמו ונותנה על חברו. ובוודאי הוא עון גדול מאוד, כי הוא בכלל מוציא שם רע.
וצריך מאוד להיזהר בכזה מקרה לא לגלות את שם הלוקח השני שקנה את הסחורה. אפי' אם המוכר יטול העוולה על עצמו ויאמר שמכר לו בטעות, בכל זאת תיכנס שנאה בלב הלוקח הראשון עליו על זה שירד לחייו. לכן יענה המוכר סתם "מכרתיה בשגגה לאחר".
ודע שכל מה שכתבנו בספר על גודל הזהירות מעון לשון הרע הוא למי שבכלל "עמיתך". אבל באותן אנשים הכופרים בתורת ה', אפילו רק באות אחת, והמלעיגים בדברי חז"ל- מצווה לפרסם דעתם הכוזבת לעיני הכול ולגנותם, כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ו' חתימת הספר "עצה נפלאה להנצל מלשון הרע ושאר עוונות שבין אדם לחברו" (4)
ואסביר דבר זה במשל קצר: היה אחד קמצן גדול, ולא תרם לעניים, וקמץ כמה שנים בכל הוצאה בביתו. ועל ידי חסך סכום כסף גדול. וכל הזמן היה בודק מה יכול לחסוך עוד ועוד. לבסוף החליט שהוא יכול לקמץ מהאוכל שהוא אוכל, וכן עשה. כל יום הפחית מהמנה של האוכל שאוכל, והתווסף לו חסכון, ושמח שמחה גדולה על החסכון, ולא הרגיש את אשר גופו נחלש כיון שלא אוכל כראוי.
לבסוף חלה ונחלש והלך לרופא. הרופא אמר לו שהוא לוקה במחלת הרזון, והתרופה היחידה למחלתו היא סם שעולה סכום גדול. וכשמוע הקמצן זאת, ברח מבית הרופא. אבל המחלה התחזקה עליו, וראה שאין לו סיכוי בלי הסם. הלך לרופא והתחנן לסם, כיון הגיעה נפשו עד שערי מוות.
ענה הרופא ואמר שהוא צריך לבדוק קודם מה שורש מחלתו, ואיזה סם בדיוק להכין לו וכו'. התוודה החולה ואמר לרופא: אני סיבבתי את המחלה על עצמי כיון שחסכתי מעצמי אוכל. אמר לו הרופא: הוי הנך איש שותה ופתי. בשביל לחסוך מעט כסף, סכנת את עצמך, וכעת הנך חייב לקנות סם שעולה פי 50 מהרווח שלך.
כן הדבר בענינינו ממש. מי שמקפיד על כל פרוטה קטנה, בסופו בא לידי מאות עבירות לשון הרע רכילות ומחלוקת בשנה. ועלול שבגלל זה בשמיים ידונו אותו ליותר עוונות מזכויות בעולם הבא. ויהיה חייב מיתה בבין דין של מעלה. כמו שכתוב (ראש השנה טז:): נכתבין ונחתמים לאלתר למיתה, והקדוש ברוך הוא מחליף את עונש המיתה בסקילה.
הנה רואים שהרבה חטאים בשמירת הלשון נגרמים עקב מריבה על כמה פרוטות בשנה. ומה הרויח מזה שדיבר? סה"כ עוד מספר עבירות. לכן עדיף שיחליט לשמור פיו ולשונו, מאשר לחסוך מעט כסף. ובעשיר לפי עשירותו צריך לוותר על סכום גדול יותר ולהעביר על מדותיו.
