הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ב’, הלכה ט

כל מה שמותר לספר לשון הרע שסופר בפני שלושה, הוא רק לעניין שאין איסור על האמירה בעצמה. אבל אסור חס ושלום להוסיף מילה אחת, או להטעים את הסיפור לשומע. כיון שמקלקל בדבריו יותר ממה שהיה אילו היה נודע הסיפור לבד על פי הסברא של סיפור בפני שלושה מתפרסם מעצמו. ועוד שכשמטעים את הסיפור, מוכח שמקבל את הדבר לאמת.

הלכות לשון הרע, כלל ב’, הלכה י

ודע עוד, שכל ההיתר של סיפור שסופר בפני שלושה, הוא דווקא מצד המספר. אבל אם מצד השומע הוא יודע שהשומע יקבל את הסיפור בתור אמת, וייתכן שיוסיף דברים לגנאי, לאדם כזה אסור לספר שום רמז של גנאי על חבירו בשום אופן. והמספר לאדם כזה עובר ב"לפני עוור לא תתן מכשול". וכל זה שכתבנו שאסור לספר הלאה, אסור גם לספר שסתם נשמע כך על איש פלוני, גם בלי לספר בשם המספר הראשון. ולפי כל הפרטים שאמרנו, רואים כמה יש להתרחק מקולא זאת של לשון הרע שסופר בפני שלושה, כי אין כמעט מקרה במציאות שיושלמו כל הפרטים.

חלק שני פרק ב’ עוד מענין “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (4)

וזהו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". והנה לכאורה מה שאמרה התורה מיותר, שהרי כתוב מקודם "וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"? והיה לו לכתוב שם, "והייתם קדושים לאלוהיכם"? אלא הכתוב מרמז שיש כאן עוד ענין נחוץ מאוד. שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות י"ב:) על הפסוק הזה "ואחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות. וכתב החינוך שבכלל מינות הוא כל מחשבות, שהם הפך דעת תורה. ובכלל זנות הוא מי שרודף אחרי תאוות העולם. עין שם.