הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה יא
וכל זה אם הוא רוצה להזהירו שלא יבוא לידי אונאה. אבל אם כבר קנה סחורה מאחד ויודע שרמהו : או בשוו המקח או בשאר חסרונות - תלוי בכך.
אם על פי דין תורה אין ללקוח טענה על המוכר בין מפני שהאונאה היתה פחות משישית, או שעבר הזמן מכדי שיראה לתגר או קרובו (שלאחר זמן זה אין יכול להחזיר המקח), או שאר סיבה שבגללה יפסיד הלקוח. בוודאי מי שהולך ומספר ללקוח איך פלוני רמהו וודאי עובר על אסור רכילות. כיון שעל פי דין תורה אין לו ללקוח טענה על המוכר, נחשבים דבריו רכילות בעלמא.
ואפילו אם המתאנה (הלקוח) שואלו לא יאמר לו האמת. וכל שכן אם הוא רואה שעל פי דיבורו יכול המוכר לבוא לידי הפסד, כגון שלא ישלם לו את שאר מה שחייב לו או שיתפסנו -שלא יספר. ואם סיפר עוון גדול למביא לזה.
אבל אם הוא רואה שעל פי דין תורה יהיה הדין עם הלקוח, ואם היה יודע הלקוח לא היה מתרצה לוותר, צריך לומר לו את האמת כדי שיוציא מהמוכר אונאתו. ובלבד שיהיה זהיר באופנים הבאים.
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה יב
א. שלא יגדיל את את הספור או העוולה יותר ממה שהם.
ב. שיהיה כוונתו לעזור ללקוח, ולא לשמוח בקלון המוכר. אפילו שהוא יודע כמעט בבירור שהמוכר רימה את הלקוח. ובזה הפרט נכלל עוד ענין, שישער בעצמו שייצא תועלת מזה שמספר. אבל אם הוא איש שאין דרכו לתבוע ולהתכווכח, ורק יכאיב לו בלבו לשמוע שרימו אותו, ויכניס לו שנאה על המוכר, אין צורך לספר לו את האמת. ובמקרה שאין הלקוח יכול לחזור בו מהמקח מצוה לשבח המכר בפניו ואין בו משום "מדבר שקר תרחק".
ג. אם משער שיכול להוכיח את המוכר שיחזיר ללקוח האונאה יוכיחנו במקום לספר ללקוח.
ד. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת מאשר לספר ללקוח, לא יספר.
ה. שהאיש שמספר לו , לא יהיה הולך רכיל. כי אם בטבעו הוא הולך רכיל, הרי הוא מכשילו בלספר למוכר שאיש פלוני אמר שהסחורה רעה או אינה שווה דמי המקח. ונמצא מכשילו באסור רכילות. ומכל מקום נראה שאם יזהירו שלא יגלה את שמו יקשיב לו, יעשה כן.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ו' חתימת הספר "עצה נפלאה להנצל מלשון הרע ושאר עוונות שבין אדם לחברו" (4)
ואסביר דבר זה במשל קצר: היה אחד קמצן גדול, ולא תרם לעניים, וקמץ כמה שנים בכל הוצאה בביתו. ועל ידי חסך סכום כסף גדול. וכל הזמן היה בודק מה יכול לחסוך עוד ועוד. לבסוף החליט שהוא יכול לקמץ מהאוכל שהוא אוכל, וכן עשה. כל יום הפחית מהמנה של האוכל שאוכל, והתווסף לו חסכון, ושמח שמחה גדולה על החסכון, ולא הרגיש את אשר גופו נחלש כיון שלא אוכל כראוי.
לבסוף חלה ונחלש והלך לרופא. הרופא אמר לו שהוא לוקה במחלת הרזון, והתרופה היחידה למחלתו היא סם שעולה סכום גדול. וכשמוע הקמצן זאת, ברח מבית הרופא. אבל המחלה התחזקה עליו, וראה שאין לו סיכוי בלי הסם. הלך לרופא והתחנן לסם, כיון הגיעה נפשו עד שערי מוות.
ענה הרופא ואמר שהוא צריך לבדוק קודם מה שורש מחלתו, ואיזה סם בדיוק להכין לו וכו'. התוודה החולה ואמר לרופא: אני סיבבתי את המחלה על עצמי כיון שחסכתי מעצמי אוכל. אמר לו הרופא: הוי הנך איש שותה ופתי. בשביל לחסוך מעט כסף, סכנת את עצמך, וכעת הנך חייב לקנות סם שעולה פי 50 מהרווח שלך.
כן הדבר בענינינו ממש. מי שמקפיד על כל פרוטה קטנה, בסופו בא לידי מאות עבירות לשון הרע רכילות ומחלוקת בשנה. ועלול שבגלל זה בשמיים ידונו אותו ליותר עוונות מזכויות בעולם הבא. ויהיה חייב מיתה בבין דין של מעלה. כמו שכתוב (ראש השנה טז:): נכתבין ונחתמים לאלתר למיתה, והקדוש ברוך הוא מחליף את עונש המיתה בסקילה.
הנה רואים שהרבה חטאים בשמירת הלשון נגרמים עקב מריבה על כמה פרוטות בשנה. ומה הרויח מזה שדיבר? סה"כ עוד מספר עבירות. לכן עדיף שיחליט לשמור פיו ולשונו, מאשר לחסוך מעט כסף. ובעשיר לפי עשירותו צריך לוותר על סכום גדול יותר ולהעביר על מדותיו.
