הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ט'

כשם ששייך איסור לשון הרי אם המספר סיפר לו לשון הרע על אחד שעשה דבר שאינו הגון שנצטווינו בליבנו שהדבר אמת, כך גם שייך האיסור קבלה לענין שאר חלקי לשון הרע כגון לבזותו במעשה אבותיו, או שהוא לא חכם. כללו של דבר: כל דבר שיש איסור על המספר לספר, יש איסור על המקבל לקבל.

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף י'

אף על פי שקבלת לשון הרע אסור מן התורה, מכל מקום אמרו חז"ל שלחשוש מותר. ובאור הדבר, שצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא כדי לשמור את עצמו ממנו כדי שלא יגיע היזק על ידו. ולא יהיה אפילו בגדר ספק, ולכן מחוייב עדיין להיטיב עם הנידון בכל הטובות שצוותה התורה, כי לא נגרע ערכו בעינינו לשום דבר, רק מותר לחוש ולא יותר. ולכן כל מה שמותר לחוש, זה רק במקום שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים. אבל בענין אחר, אסור לחוש ללשון הרע ולהאמין בכלל.

חלק שני פרק ה' "גודל הפגם שמגיע למעלה על ידי חטא הלשון" (1)

הנה מצינו בתורה כשאדם עובר עבירה שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת - מביא חטאת וזריקתו על מזבח החיצון. וכהן משוח כשעובר עבירה צריך שתהיה הזאתו על מזבח הפנימי מול פרוכת הקודש. והטעם הוא שכשם שיש ירושלים של מטה, כך יש ירושלים של מעלה. וכשאדם חוטא, הוא מטמא את ירושלים של מעלה. ככל שאדם נעלה יותר, הוא מטמא יותר לבפנים של ירושלים של מעלה. לכן על כהן משוח, להזות יותר בפנים, מאדם רגיל שהזאתו על מזבח החיצון. כיון שכשחטא קלקל במקום יותר גבוה באוהל מועד של מעלה, לכן עליו להזות על מזבח הפנימי שיותר פנימי ממזבח החיצון. ולפעמים גם אדם פשוט קלקולו מגיע עד המקום הקדוש ביותר, מול בית קדשי הקדשים. כמו מצורע שמזים 7 פעמים מול בית קדשי הקדשים. וידוע שצרעת באה על ידי לשון הרע, רואים עד לאן מגיע קלקולו של לשון הרע.