הלכות שמירת הלשון

פתיחה להלכות אסור לשון הרע ורכילות (1)

באהבת השם יתברך את עמו ישראל וחפץ מאוד בטובתם עד שקראם בשם בנים, וחלק ה' ונחלה, וכמה שמות חביבים המראים על גודל חיבתו לישראל, כמו שכתוב (מלאכי א' ב') " אהבתי אתכם אמר ה'", לפיכך הרחיקם מכל המדות רעות ובפרט מלשון הרע ורכילות. כי הוא מביא את בני האדם לכלל ריב, וכמה פעמים יוכלו לבוא בזה לידי שפיכות דמים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פרק ז' הלכה א'): אף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמוד על דם רעך". צא ולמד מה אירע לדואג האדומי ולנוב עיר הכהנים. ועוד כמה רעות עצומות שנסבו על ידי המידה המגונה הזאת. כמו שידוע שחטא הנחש היה העיקר על ידי לשון הרע. שדיבר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא שאמר : מן האילן הזה אכל וברא את העולם ועל ידי זה פיתה את חוה כמו שאמרו חז"ל (שבת קמ"ו.) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה. הרי שגרם גלוי עריות וגם מיתה לכל העולם. הרי שפיכות דמים. ועל ידי זה גרם לאדם הראשון וחוה לעבור על רצונו של הקדוש ברוך הוא. וממילא זה המדבר לשון הרע אוחז במדתו המשחתת לבריאת העולם. וגם שעיקר סיבת ירידת ישראל למצרים היתה מלכתחילה על ידי זה. כמו שכתוב (בראשית ל"ז ב') "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". ועל ידי זה נגזר עליו מן השמים מדה כנגד מדה שימכר לעבד. וכמו שאמר עליהם שקוראים לאחיהם עבדים. ועוד שכל סיבת גלותינו עתה הוא העיקר בגלל מעשה המרגלים. כמו שכתוב בתהילים (ק"ו כ"ו- כ"ז) "וישא ידו להם להפיל וגו' ולזרותם בארצות" וכמו שפירש רש"י שם. וכן כתב הרמב"ן בחומש פרשת המרגלים (במדבר י"ד א') ואמרו בערכין (דף ט"ו.) שעיקר חטא מרגלים היה לשון הרע. שהוציאו דבה על הארץ. ועל ידי שבכו אז בכייה של חינם, נגזר עליהם בכייה לדורות. ועוד כמה רעות עד אין מספר השיגונו על ידי חטא החמור הזה. כי גם כל חכמי ישראל שנהרגו בימי שמעון בן שטח, גיסו של ינאי המלך, על ידי ינאי, היה גם כל על ידי רכילות. והריגת התנא ר' אלעזר המודעי שהיה גם כן סיבה לחורבן ביתר, היה גם כל על ידי רכילות. שהרכילו עליו לפני בן כוזיבא. כדאיתא במדרש איכה (איכה רבה ב' ד').

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.