הלכות שמירת הלשון

חפץ חיים – הקדמה (2)

וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה, איזה עוונות הם העיקריים לאריכות גלותינו נמצאם הרבה. אך חטא הלשון עולה על כולו בגלל כמה טעמים. אחד, כי זה היה הסיבה העיקרית לסיבת גלותינו. אם כן כל זמן שלא נתקן את זה החטא, איך תוכל להיות גאולה. כשזה החטא שגרם לכך שנגלה מארצנו, על אחת כמה וכמה שאין מניח לנו לבוא לארצנו. ועוד הלא ידוע שנגזר עלינו גלות מעת מעשה המרגלים, כמו שכתוב בתהילים, כמו שכתוב בתהילים (פרק ק"ו, כ"ו-כ"ז) "וישא ידו להם להפיל אותם וגו' בגויים ולזרותם בארצות". וכמו שפירש רש"י שם. וחטא המרגלים הלא היה לשון הרע, אם כן מוכרחים אנו לתקן עוון זה קודם הגאולה. ועוד נמצא מפורש שעוון זה גורם שיהיו ישראל נרדים בפרך. ממה שכתוב בפרשת שמות (ב' י"ד) "אכן נודע הדבר". ועוד נמצא מפורש במדרש רבה (דברים רבה ו' י"ד): "אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על ידי שהיה לשון הרע ביניכם - סילקתי שכינה מביניכם אבל לעתיד לבוא וכו'. ועוד מקרא מפורש בפרשת ברכה (דברים ל"ג ה') : ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" ופרש רש"י שם, שאימתי מלך הוא בישורון? דווקא כשהם יחד שבטי ישראל ולא אגודות אגודות, וידוע שדבר זה רגיל לבוא על ידי לשון הרע. ולבד זה, היאך יכולות לחול עלינו ברכותיו של הקדוש ברוך הוא, שאנו מקוים לזה, כיון שבעוונתינו הרבים אנו מורגלים בעוון זה. הלא יש על זה ארור מפורש בתורה (דברים כ"ז כ"ד) "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא עולה על לשון הרע. ולבד שאר ארורין שיש שם. ולבד זה ידוע הוא מגמרא בערכין (ט"ו:) שגודל עוון זה הוא עד אין שיעור, עד שאמרו עליו שהוא ככופר בעיקר, חס ושלום. ואמרו בירושלמי בפאה (א' א') שנפרעים מן האדם עבור עוון זה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ועיין לקמן בפתיחת ובספרי שמירת הלשון שם העתקנו כל מאמרי הש"ס והמדרשים והזוהר הנזכרים בענין זה, ומי שיעיין ויתבונן היטב בהם, תסמר שערות ראשו מגודל העוון.

חלק שני פרק ו' "מי שאינו שומר כח הדיבור, יחסר לו חלק גדול בתורה לעתיד" (2)

כתוב בקהלת (ט' ט') "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך וגו' כי הוא חלקך בחיים". "אשה אשר אהבת" הוא רמז על התורה, והזהיר לנו הכתוב שלא לחסר יום אחד מהתורה, כי הוא חלקנו בחיים. ואמר "הבלך", לרמוז כי רק מי שמכיר שבלי לעשות את שליחותו בעולם הרי הוא חי חיים של הבל, אדם כזה נוכל לקוות בו שינצל ימיו ולא יכלם לריק. כלל הדברים: כמו שהעשירים הגדולים שיש להם שטרות על סכומים גדולים שומרים על שטרות אלו מכל משמר, כך על האדם לעמוד על המשמר לשמור ימיו ושעותיו. כל יום שהולך לטמיון, הוא כאבידה שאין להחזירה. רווח נוסף יש לאדם ששומר את דיבורו. שבכל עת שרוצה לדבר, אבל שותק כיון שחושש שיש בדברים חשש איסור לשון הרע וכיו"ב, נחשב לו למעלה כאילו קיים מצוה של ממש. וכמו שאמרו חז"ל (מכות כ"ג.) "ישב אדם ולא עבר עבירה שבאה לידו, נותנין לו שכר כעושה מצווה", ויתווסף לו על ידי זה בשנה כמה אלפי מצוות.