הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"ב

דע עוד, שאיסור לשון הרע הוא אפילו אם מגנה אותו בפני ישראל, וכל שכן אם מגנהו בפני נכרים. שעוונו גדול בהרבה, כי מלבד שהוא מבזה כבוד ישראל ומחלל כבוד שמים על ידי זה, עוד הוא גורם בזה רעה גדולה לחבירו. כי אם יספר על חבירו בפני יהודי דבר גנות, לא יאמין מייד לדבריו. אבל אם יספר על ישראל בפני נכרי, הנכרי יאמין לו מייד ויפרסם לכולם, ויסובב לו היזק וצער מזה. וכל שכן אם הוא הולך ומלשין על ישראל בפני נכרים, עוונו גדול מנשוא. כי הוא נכנס בכלל המלשינים, ודינו שווה לאיפקורס והכופרים בתורה ותחיית המתים, שגיהנם כלה והם אינם כלים. לכן צריך להיזהר מזה מאוד. ומי שהולך ומלשין על ישראל בפניהם, הרי כאילו חירף וגידף בתורת משה רבינו עליו השלום.

חלק שני פרק ד' "על ידי חטא הלשון מתפרסמין עוונותיו של אדם למעלה, ומקלקל לעצמו וכל העולם" (1)

כתוב בתורה (שמות ב' י"ד) "וירא משה ויאמר : אכן נודע הדבר". ופירש רש"י שהיה משה מתמה על מה ישראל שרויים בגלות יותר משאר עמין, וכשראה שדיברו לשון הרע התיישבה דעתו. וקשה, שלכאורה כתוב ביחזקאל שהיו להם עוונות חמורים כמו עבודה זרה. דווקא על עוון לשון נתיישבה דעתו שראויים ללקות בגלות? אלא הבאור על פי הזוהר הקדוש. שעל ידי לשון הרע הוא מעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל. שמובא בזוהר שכשאדם מספר לשון הרע, מתעורר רוח טמאה למעלה בשם סכסוסא, והיא עולה למעלה וגורמת למוות חרב והרג בעולם. בלא חטא הלשון אין כח למקטרג ההוא להודיע בשמים את חטאי האנשים ולתבוע דין עליהם. אבל ברגע שקיים לשון הרע, ניתן כח לשטן לקטרג. בהתחלה משה רבינו חשב שאין ביהודים במצרים חטא לשון הרע, והתפלא איך ניתן כח לשטן לקטרג. אבל ברגע שראה שיש ביניהם לשון הרע, הבין איך נודע למעלה והתפרסמו חטא בני ישראל בעבודה זרה.