הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, פתיחה – ארורין
א. אם מספר לשון הרע עובר על (דברים כ"ז כ"ד) "ארור מכה רעהו בסתר". שהפסוק מדבר על לשון הרע.
ב. עובר גם כן על "ארור משגה עוור בדרך". וכוונת הפסוק הוא על מי שנותן מכשול לפני אדם אחר כדי שייכשל באיסור. וכמו פה שמכשיל את השומע בלשון הרע.
ג. ואם חס ושלום נעשה הענין של שמירת הלשון כהפקר אצלו עובר גם על ארור נוסף שהוא (דברים כ"ז כ"ו) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", שמדובר על מי שלא מקבל על עצמו את כל מצוות התורה ללא יוצא מן הכלל.
ד. ואם חס ושלום סיפור לשון הרע על אביו ואמו עובר על ארור של (דברים כ"ז ט"ז) "ארור מקלה אביו ואמו".
וידוע מאמר הגמרא (שבועות דף ל"ו.) "ארור שיש בו קללה, בו נידוי". לכן על האדם שלא נזהר בשמירת הלשון להיות חרד בנפשו שמא נידו אותו בשמים בגלל זה.
ועוד כמה ענינים רעים נסבבים בגלל ענין זה של לשון הרע. כמו מידת האכזריות, ומידת הכעס שהוא עוון חמור. וגם לפעמים בא על ידי זה לליצנות ולשארי מידות רעות.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א’ “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
