הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ג'

ואם היה לו היזק בעסקו ולא נודעה לו הסיבה, אסור לחשוד ביהודי. ועל זה נאמר "בצדק תשפוט עמיתך". ואפילו אם שמע שפלוני סיבב עליו הנזק, אסור להאמין אלא רק לחשוש. ואפילו אם העירו לפלוני על העוולה שעשה בפניו ושתק, אין זו ראיה שהדבר אמת. כי אולי ראה שהשומעים כה משוכנעים שהוא עשה את העוול, ועדיף כבר להיות מה"נעלבים ואינם עולבים".

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ד'

אסור קבלת רכילות הוא גם אם שמע משני אנשים ויותר, אפילו סיפרו לו לתועלת, או יצא קול בעיר.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.