הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ה'

ועתה נבוא לבאר עוד כלל גדול בענינים אלו, ועלי ידי זה יתבאר הפרט החמישי לעיל. דע, שכל ההיתר שכתבנו לעיל לספר, הוא דווקא אם האיש שמספר לו עוד לא סגר עם זה שמספר עליו. אבל אם סגרו כבר, תלוי בזה. אם הוא יודע שמחמת דיבורו שיגלה לו, לא יעשה למי שסיפר עליו שום נזק, רק יידע להיזהר מלהינזק ממנו, ונשלמו כל הפרטים, אז מותר ונכון לספר לו. אבל אם הוא מכיר את טבע האיש שמספר לו שאם יספר לו וודאי יקבל את זה כאמת גמור ויפסוק דין לעצמו ויעשה מעשה, לחזור מהשותפות או שאר עניני היזק על פי דיבורו. אפילו שלא יעשה יותר ממה שהיו מחייבים בבית על פי דיבורו אם שני עדים היו מעידים כדבריו, בכל זאת אסור. כיוון שבדיבורו גורם לנידון יותר ממה שהיו מחייבים אותו בבית דין, כי בבית דין לא היו מחייבין אותו על פי דבריו כיוון שהוא רק עד אחד. ולפי זה נראה שאם המספרים הם שניים וראו את הדבר בעצמם, יכולים לספר אם כוונתם רק לסלק הנזקים, ושלא יסובב יותר היזק ממה שהיה נגרם בבית דין. וגם שיושלמו שאר הפרטים.

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ו'

ו. וכל ההיתר של שניים באדם שטבעו לעשות מעשה לעצמו, הוא רק שיינצלו מעוון דיבורים אסורים. אבל עדיין נחשבים מסייעים לדבר עבירה. כיון שעל פי דבריהם עושה האיש שמספרים לו דבר איסור. כיון שאסור לו לעשות מעשה על פי עצמו עד שיפסקו בבית דין שיכול לעשות כן. וחוץ מזה קשה שיתאספו כל הפרטים להתיר, כי אין מצוי שיידעו המספרים את כל פרטי הדינין כדי שישערו נכונה מה יפסקו בבית דין. ולכן יש להיזהר מלגלות לאדם שדרכו לעשות מעשה על פי עצמו בלי רשות מבית דין, כדי שלא יילכדו ברשת בעלי הלשון. ושומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.

פרק ו' חתימת הספר "עצה נפלאה להנצל מלשון הרע ושאר עוונות שבין אדם לחברו" (1)

ועתה נסיים את הספר במה שפתחנו בו (תהילים ל"ד י"ג) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" וגו'. וקודם נבאר את הפסוק (תהילים ק"מ י"ב) "איש לשון בל יכון בארץ, איש חמס רע יצודנו למדחפות". ונקדים לזה הקדמה כוללת לספר הזה. וכללו של דבר: מי שרוצה לשמור את פיו ולשונו באמת, יקנה לעצמו בכסף מלא את המידה להיות מלא סבלנות ולהעביר על מידותיו בכל דבר וענין. והיינו שיסכים לעצמו להוציא על המידה הזאת סכום הגון כל שנה. ובאדם עשיר כפי יכולתו. כמו שתיכף נסביר.