הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ה'
מה שאמרו שאפילו שמיעת לשון הרע אסורה, היינו ללכת ולשמוע. אבל אם כבר ישב בחבורת אנשים שהתקבצו לאיזה ענין, והם מתחילים לדבר לשון הרע, ומשער שתוכחתו לא תועיל שיפסיקו לדבר, תלוי בפרטים הבאים.
אם אפשר לו ללכת ממסיבתם, או לסתום את אוזניו, מצוה גדולה הוא עושה. אבל אם לא יכול להשמט ממסיבתם, ומשער בעצמו שקשה לו מאוד לסתום את אוזניו כי לא רוצה שילעגו עליו, על כל פנים יילחם בעצמו שלא ייכשל בעוון קבלת לשון הרע. וצריך לזה ג' פרטים:
א. שיחליט לעצמו שלא מאמין לשום סיפור.
ב. לא ייהנה מדבריהם האסורים.
ג. לא יראה שום תנועה שיהיה ניכר ממנה שמסכים לסיפורים, ואם יוכל יעשה פנים נזעמים של מורת רוח מהסיפורים.
הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ו'
במה דברים אמורים? אם בעת שישב ביניהם לא דיברו דיבורים אסורים. וגם כעת לא יכול להישמט מהם. אבל אם בשעה שרצה לישב איתם כבר מדברים דיבורים אסורים, או שהוא יכול להישמט מהם והוא מתעצל, נקרא פושע כמותם. כיון שעבר על דברי חז"ל שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם מהוגנים. וכל שכן אם מכוון לשמוע את דבריהם - גדול עוונו מנשוא. וייחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
והנה ידוע מה שכתב בספר חסידים , שמצוה שאין לה דורשים היא כמת מצוה ואותה מצוה מקטרגת ואומרת : כמה גרועה אני, שנעלמתי לגמרי ולא מקיימים אותי. והנה זה אפילו במצוה אחת, וכל שכן לפי מה שערכנו לפני הקורא שיש חלק גדול בתורה בעניני שמירת הלשון, אם כן חלק גדול מהתורה מוטל בבזיון. וכמה גדול שכר מי שנזהר לא להכשל בזה, והוא נותן כבוד למצוות האלה. ועליו אמר הכתוב (שמואל א' ב' ל') "כי מכבדי אכבד".
