הלכות שמירת הלשון

חפץ חיים – הקדמה (5)

על כן אזרתי כגבר חלצי, בעזרת ה' החונן לאדם דעת, וקבצתי כל דיני לשון הרע ורכילות אל ספר. ולקטתי אותם מכל המקומות המפוזרים. וחלקתי את הספר לשני חלקים. א. הלכות איסורי לשון הרע. ב. הלכות אסורי רכילות. ואחר כך חלקתי את ההלכות הנ"ל לכללים, וכל כלל לכמה סעיפים. כדי שירוץ הקורא בו, וכמעט בכל כלל ציירתי ציורים הקשורים בו, כדי שממנו יתבונן הקורא איך להיזהר בזה למעשה. וקראתי את שם הספר בכללו "חפץ חיים" על שם הכתוב (תהילים ל"ד י"ג) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". ומפני שלא יקוץ הקורא בקריאתו כל דין דין ומקורו מחמת האריכות שנמצא בו לפעמים, על כן חלקתיו לשנים. הפנים והוא ההלכה היוצאת אחר ברור כל הדברים נקרא "מקור החיים", כי הדבור שבאדם יוצא ממקור הנפש החיה אשר בו וכמו שכתוב (בראשית ב' ז') "ויהי האדם לנפש חיה". ותרגם אונקלוס: לרוח ממללא. ובאור סביב לו יקרא בשם "באר מים חיים" כי הוא הבאר שדליתי ממנו את באר החיים הפנימי. וידע אחי הקורא שאפילו כל דבר פשוט שנמצא בפנים, הראיתי את מקורו בבאר מים חיים. למען יבורר לעיני כל, שספר זה לא חברתיו על פי מידת חסידות, רק על צד הדין.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.