הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל א', סעיף ח'
אם שואל אותו חבירו "מה דיבר פלוני עלי". תלוי בזה. אם יש לו עצה מה להשיבו באופן שלא יהיה שקר גמור, וגם לא יהיה רכילות - יענה לו באופן הזה, ואל יוציא שקר מפיו.
אבל אם הוא מבין שחבירו לא יקבל תשובה זו, מותר לומר שקר גמור מפני השלום, אבל לא יישבע חס ושלום לשקר.
הלכות רכילות, כלל א', סעיף ט'
ודע, שאפילו אינו מספר לחבירו את שם האיש שסיפר עליו, רק מספר סתם ועל ידי סיפורו נודע לחבירו אחר כך מי סיפר עליו, או שחבירו ידע בעצמו מה עשו לו , רק לא ידע מי עשה לו, ועל ידי הרמז שלו נודע לחבירו מי זה - גם כן אסור מפני איסור רכילות.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)
הנה אמרו חז"ל (סנהדרין כ"ו:) שאמר הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע, כשתגיע לפרשיות מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בהם? ובאורו: כשאדם עובר עבירה , בדרך הטבע הוא מתבייש ומיצר בנפשו כשהוא קורא על הענין בתורה. ומפני זה כתב האליהו רבה בסוף סימן קל"ח: מי שהוא עוור או פסח, אין לקרוא לו בתורה בפרשה זו , שלא יתבייש. וכמו כן מי שנחשד על עריות, אין לקרוא לו לתורה בפרשת עריות.
ואם נראה לעניינו, הרי בררנו למעלה שחלק גדול בתורה מדבר על ענינים אלו של שמירת הלשון. ואדם שלא מקפיד בעניני שמירת הלשון, בוודאי בימי חייו יעבור בזה כמה עשרות פעמים. וכמה תצטער נפשו כשיראו לו לעתיד לבוא על כמה עשרות פרשיות בתורה עבר. וידוע מה שאמרו חז"ל (חגיגה ה:) על הפסוק (עמוס ד יג) "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו". שאפילו שיחה קלה מגידין לו לאדם בשעת הדין. וכל שכן דיבורים אסורים החמורים האלו. בוודאי יוכיחוהו ויערכוהו לנגד עיניו. כמו שאמר הכתוב (תהילים נ' כ') "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי וגו' אוכיחך ואערכה לעיניך". וידוע מה שכתב הגר"א, שעל כל דיבור האסור צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד.
והנה אפילו בסוף כשיתנקה מעוונתיו מרוב הייסורים שסובל, ויזכה לטול חלקו בגן עדן, כמה יתבייש שם לנצח כשיגיע לפרשיות אלו. ויתבייש לפתוח פיו בענינים אלו, וזהו לא לשנה ולא לשנתיים, כי אם לנצח נצחים. בכל פעם שילמד פרשיות אלו יצטער לעצמו על זה שחטא והפקיר פרשיות רבות מהתורה.
