הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף ז'
וכעת נבאר את הפרט השלישי, שצריך בשביל להתיר לספר על אדם שעושה רעה לחבירו.
מה שכתבנו שצריך להוכיח אותו קודם,הוא רק בסתם. אבל אם מכיר אותו ויודע שלא יקבל תוכחתו - אין צורך להוכיחו. אבל צריך שבמקרה כזה יספר עליו בפני שלושה, כדי שלא ייראה שמפחד שדבריו יגיעו לאוזניו וייחשב כנהנה מלספר לשון הרע על חבירו.
ועוד טעם, שיחשדו בו שדבריו לא אמת, כי אם היה אמת, היה מספר לו בפניו ולא מספר לאדם אחד בלבד. אבל כשמספר בפני שלושה, כאילו סיפר בפניו.
ולשומעים אסור להאמין ולהחליט מייד, כי אולי הפרטים אינם מדוייקים, אבל בכל מקרה עליהם לחקור אחר הדבר ולבדוק אם הדבר נכון שאיש ההוא שמספרים שעושה רעות לחבירו, אכן עושה אותם. ואם אמת הוא, יוכיחוהו, ואולי יקשיב לתוכחתם.
הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף ח'
וכל זה כשאין בליבו אימה מהאדם ההוא שעושה רעה לחבירו, אבל אם יש בליבו אימה ממנו, אפשר שיש להקל לספר עליו העוולה שהוא עושה לחבירו, גם שלא בפני שלושה.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
והנה אמרו חז"ל ביומא (ל"ט.) על הפסוק (ויקרא י"א מ"ג): "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם". אדם מטמא את עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה- מטמאין אותו בעולם הבא. והנה רש"י פירש שם: מטמאין אותו הרבה- מניחין אותו להיטמא הרבה. אבל לשון מטמאין דחוק על זה.
אבל לפי מה שהעתקנו לעיל דברי הזוהר הקדוש, ניחא בפשטות. והוא שכתב שם שעל ידי דיבורים אסורים שדיבר, נמשכה רוח הטומאה עליהם, ואחר כך נוטלין החיצונים אלו הדיבורים האסורים הטמאים, ומטמאין בהם כל דברי הקדושה. ומאבד אותם בזה, שלא יוכלו לעלות למעלה לפני ה' יתברך , אחרי שרוח הטומאה מרחפת עליהם. וזהו שאמרו: מטמאין אותו הרבה. ומה שאמרו : מלמטה - מטמאין אותו למעלה, היינו שנמשכת טומאה מלמעלה גם על שורש נפשו.
ומה שאמרו: מטמאין אותו לעולם הבא - היינו בעת שימות, ונפשו תשוב לאלוקים, אשר נתנה ליתן שם דין וחשבון, ורצונו יהיה בוודאי שיכניסוהו לגן עדן- יפגועוהו המשחיתים וילבישוהו לבוש מאוס וטמא שנברא מעוונתיו, ומי יוכל לשער גודל הבזיון והכלימה, שיהיה לו על ידי לבוש זה. ומוכרח על ידי זה לרדת לגיהנם - מקום חושך וצלמוות להתכבס שם מחלאת עוונותיו.
