הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ה'
מה שאמרו שאפילו שמיעת לשון הרע אסורה, היינו ללכת ולשמוע. אבל אם כבר ישב בחבורת אנשים שהתקבצו לאיזה ענין, והם מתחילים לדבר לשון הרע, ומשער שתוכחתו לא תועיל שיפסיקו לדבר, תלוי בפרטים הבאים.
אם אפשר לו ללכת ממסיבתם, או לסתום את אוזניו, מצוה גדולה הוא עושה. אבל אם לא יכול להשמט ממסיבתם, ומשער בעצמו שקשה לו מאוד לסתום את אוזניו כי לא רוצה שילעגו עליו, על כל פנים יילחם בעצמו שלא ייכשל בעוון קבלת לשון הרע. וצריך לזה ג' פרטים:
א. שיחליט לעצמו שלא מאמין לשום סיפור.
ב. לא ייהנה מדבריהם האסורים.
ג. לא יראה שום תנועה שיהיה ניכר ממנה שמסכים לסיפורים, ואם יוכל יעשה פנים נזעמים של מורת רוח מהסיפורים.
הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ו'
במה דברים אמורים? אם בעת שישב ביניהם לא דיברו דיבורים אסורים. וגם כעת לא יכול להישמט מהם. אבל אם בשעה שרצה לישב איתם כבר מדברים דיבורים אסורים, או שהוא יכול להישמט מהם והוא מתעצל, נקרא פושע כמותם. כיון שעבר על דברי חז"ל שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם מהוגנים. וכל שכן אם מכוון לשמוע את דבריהם - גדול עוונו מנשוא. וייחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
ראשון לכול מעשה דנחש. שסיפר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. ובזה גרם מיתה לכל באי עולם. ובפרשת ויצא (בראשית כח כ) "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני וכו'". ואמרו חז"ל "ושמרני" מלשון הרע. ובפרשת וישב במעשה דיוסף שכתוב (בראשית לז ב) "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". שזו היתה הסיבה הראשונה לרדת בני ישראל למצרים.
ובפרשת שמות (שמות ב יד) "אכן נודע הדבר".
עוד שם שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות ד א) "והן לא יאמינו לי". שהשיב לו השם יתברך "מה זה בידך וגו' והיה לנחש". עוד שם "והנה ידו מצורעת כשלג".
ובפרשת יתרו (שמות יז ב) "וירב העם עם משה וגו' על ריב בני ישראל" וסמוך לו "ויבוא עמלק". ובפרשת משפטים "לא תשא שמע שוא" שהוא עומד על המספר ועל המקבל. וסמוך לו "לא תהיה אחרי רבים לרעות". ובפרשת תצוה ענין המעיל "שפה יהיה לפיו סביב" וכל הפרשה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". וכל פרשת תזריע ומצורע. נגעי בתים, נגעי בגדים, נגעי אדם. "בדד יישב" מרוחק אף ממחנה ישראל. וכפרתו - צפרין המפטפטין.
ובפרשת קדושים "לא תלך רכיל בעמך". "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
ובפרשת בהר "ולא תונו איש את עמיתו", ומדובר גם על אונאת דברים שהוא דיבור רע. ובפרשת נשוא (במדבר ה ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע". היינו אפילו אם הוא גדול בתורה כדואג. ובפרשת בהעלותך "ותדבר מרים ואהרן במשה" וגו. וכל פרשת שלח לך המדברת מענין המרגלים.
ובפרשת חוקת "וידבר העם באלוהים ובמשה". ובפרשת כי תצא "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע". ואמרו חזל דבר רע- דבור רע. עוד פסוק "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים". ובפרשת תבוא "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא עומד על לשון הרע. וידוע שכל הארורים פתחו בברכה ואמרו "ברוך אשר לא יכה", הרי שהזהיר בזה תהיה לו ברכה.
