הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ז', סעיף ג'
אין חלוק בין אם המספר הרכילות לאדם עצמו, או מספר לאשתו או קרוביו, למרות שלא יגלו לו. כי וודאי האשה והקרובים כועסים על מי שסיפר את הרכילות, ובכלל רכילות.
הלכות רכילות, כלל ז', סעיף ד'
אין הבדל אם מספר רכילות על יהודי בפני יהודי, או על יהודי בפני גוי. ולמעשה סיפר רכילות בפני גוי עוונו חמור יותר, כי עלול להיגרם ליהודי נזק או צער כתוצאה מהסיפור. ויש אנשים שנכשלים בזה, ומטילים מום לגוי בסחורה שקנה מיהודי.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
