הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ה'
אם הוא רואה שהחוטא הוא מהלצים השונאים למוכיחם, כמו הפסוק "אל תוכח לץ פן ישנאך", ובוודאי לא יתקבלו באוזניו, ואם כן יכול להיות שיבוא לידי חטא, לכן טוב לומר לדייני העיר כדי שהם ייסרוהו על מה שחטא ויפרישוהו מהאיסור על להבא. או לקרוביו של החוטא, שגם הם יכולים להשפיע עליו. וכל כוונת המספר תהיה לשם שמים, ולא משנאת החוטא. וגם השופטים יוכיחו אותו בהצנע ולא ילבינו את פניו ברבים.
הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ו'
ונראה לי עוד שבאיש שדרכו לשנות באוולתו , אם רבו יכול להשפיע עליו, אפשר שמותר לגלות לרבו. אפילו אם ייתכן שמרבו יתפרסם לאנשים. ואפי' אם ראו אותו שניים בשעת החטא, מותר לגלות רק לדייני העיר ולא לאחרים. כי ראינו שעבר רק פעם אחת על האיסור, ואולי הוא חזר בתשובה, לכן לא יצא עדיין מכלל "עמיתך".
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
