הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ג', סעיף א'

אסור לספר רכילות גם אם הוא אמת גמור, אפילו שלא בפניו, גם אם יודע שהיה מספר את הרכילות בפניו ממש. וכל שכן אם מעיז לומר לו בפניו "אתה דיברת עליו כך וכך" "אתה עשית לו כך וכך", שעל ידי זה נגרם שנאה יותר חזקה. כיון שמי שסופר עליו, בטוח יותר שזה אמת גמור, כי אילולא זה היה אמת, לא היה מעיז לומר לו בפניו שהוא עשה כך.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וזהו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". והנה לכאורה מה שאמרה התורה מיותר, שהרי כתוב מקודם "וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"? והיה לו לכתוב שם, "והייתם קדושים לאלוהיכם"? אלא הכתוב מרמז שיש כאן עוד ענין נחוץ מאוד. שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות י"ב:) על הפסוק הזה "ואחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות. וכתב החינוך שבכלל מינות הוא כל מחשבות, שהם הפך דעת תורה. ובכלל זנות הוא מי שרודף אחרי תאוות העולם. עין שם.