הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ז', סעיף א'
אין הבדל ברכילות אם המספר איש או אשה, קרוב או רחוק. וגם אם שמע אחד שאומר דברי גנאי על אביו ואמו וגילה להם, גם כן בכלל רכילות. ואין הבדל אם מי שסיפרו עליו את הרכילות איש או אשה, קטן או גדול.
ויש אנשים שנכשלים בזה. שרואה שני נערים מכין זה את זה, והולך לאביו של אחד מהם ומספר לו איך בנו של פלוני הכה את בנו. ואחר כך אותו פלוני מכה לנער הקטן שרב עם בנו, ונהיה מחלוקת עם אביו של הנער. ואפי' אם יודע בבירור שבנו של פלוני צודק בריב, אסור לספר אלא אם כן יצטרפו כל התנאים (שמובאים בכלל ט').
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.
