הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ז’, סעיף ב’

אסור רכילות הוא גם על עם הארץ, כיון שהוא בכלל "עמיתך".ומכל מקום לספר על תלמיד חכם יותר חמור מכמה סיבות. א. כי מן הסתם הרכילות היא של שקר, כיון שתלמיד חכם מן הסתם אינו עושה רעה או מגנה לאדם סתם. ב. יש ציווי לכבד תלמידי חכמים ולהידבק בהם, ועל אחת כמה וכמה לא לעורר מריבות עליו, שזה ההיפך מלהידבק בו. ג. כי ייכנס יותר שנאה בלב מי שסיפרו עליו הרכילות, אם שמע שסיפר עליו תלמיד חכם. וייכנס בליבו שנאה עליו.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ג’ כמה פרשיות בתורה בענין “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (2)

הנה אמרו חז"ל (סנהדרין כ"ו:) שאמר הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע, כשתגיע לפרשיות מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בהם? ובאורו: כשאדם עובר עבירה , בדרך הטבע הוא מתבייש ומיצר בנפשו כשהוא קורא על הענין בתורה. ומפני זה כתב האליהו רבה בסוף סימן קל"ח: מי שהוא עוור או פסח, אין לקרוא לו בתורה בפרשה זו , שלא יתבייש. וכמו כן מי שנחשד על עריות, אין לקרוא לו לתורה בפרשת עריות. ואם נראה לעניינו, הרי בררנו למעלה שחלק גדול בתורה מדבר על ענינים אלו של שמירת הלשון. ואדם שלא מקפיד בעניני שמירת הלשון, בוודאי בימי חייו יעבור בזה כמה עשרות פעמים. וכמה תצטער נפשו כשיראו לו לעתיד לבוא על כמה עשרות פרשיות בתורה עבר. וידוע מה שאמרו חז"ל (חגיגה ה:) על הפסוק (עמוס ד יג) "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו". שאפילו שיחה קלה מגידין לו לאדם בשעת הדין. וכל שכן דיבורים אסורים החמורים האלו. בוודאי יוכיחוהו ויערכוהו לנגד עיניו. כמו שאמר הכתוב (תהילים נ' כ') "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי וגו' אוכיחך ואערכה לעיניך". וידוע מה שכתב הגר"א, שעל כל דיבור האסור צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד. והנה אפילו בסוף כשיתנקה מעוונתיו מרוב הייסורים שסובל, ויזכה לטול חלקו בגן עדן, כמה יתבייש שם לנצח כשיגיע לפרשיות אלו. ויתבייש לפתוח פיו בענינים אלו, וזהו לא לשנה ולא לשנתיים, כי אם לנצח נצחים. בכל פעם שילמד פרשיות אלו יצטער לעצמו על זה שחטא והפקיר פרשיות רבות מהתורה.