הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ז', סעיף ג'

אין חלוק בין אם המספר הרכילות לאדם עצמו, או מספר לאשתו או קרוביו, למרות שלא יגלו לו. כי וודאי האשה והקרובים כועסים על מי שסיפר את הרכילות, ובכלל רכילות.

הלכות רכילות, כלל ז', סעיף ד'

אין הבדל אם מספר רכילות על יהודי בפני יהודי, או על יהודי בפני גוי. ולמעשה סיפר רכילות בפני גוי עוונו חמור יותר, כי עלול להיגרם ליהודי נזק או צער כתוצאה מהסיפור. ויש אנשים שנכשלים בזה, ומטילים מום לגוי בסחורה שקנה מיהודי.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)

כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה'). והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ. ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר. ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.