הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ח', סעיף ד'
יש עוד דברים שאסורים מטעם אבק רכילות. כגון אם מה שמספרים זה לא דבר גנאי, אבל דרך בני אדם להקפיד קצת אם אומרים לו בפניו.
הלכות רכילות, כלל ח', סעיף ה'
וחייב אדם להסתיר סוד שגילה לו חברו בסתר, אפילו שאין בגלוי הסוד ענין רכילות. כי יש בגילוי סוד נזק לבעליו והוא מפר דעת מי שסיפר לו את הסוד. וגם יוצא בזה מגדר הצניעות.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)
.ולמה הדבר דומה? לחתן שמוליכין אותו השושבינין להכניסו לחופה, ובתוך כך פגעוהו ריקים ופוחזים. וישליכו עליו רפש וטיט וכל דבר מאוס מכף רגלו ועד ראשו. וכאשר יצעקו עליהם: הי ריקים ופוחזים!למה תעשו ככה? ואיזה השגתם כל כך רפש וטיט? הם מראים לכול שהחתן הוא ממיודעיהם, והוא בעצמו הכין הרפש והטיט עד למרבה. כן הדבר הזה ממש. האדם בעצמו על ידי חלאת עוונתיו בורא על ידי זה לבוש מאוס וטמא. ובעל כרחו מתלבש בו. ולא יוכל לפטור עצמו מזה אחרי שהוא הכינו בעצמו.
והוא כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ' י"א): "לכו באור אשכם ובזיקות בערתם, מידי היתה זאת לכם". וכעין זה אמרו חז"ל (עבודה זרה כ:) אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. הורו לנו בזה, שאם לא הכניס בתחילה במחשבותיו ההרהור, לא היו יכולין להתדבק בו רוחות הטומאה ולטמאותו.
וכל זה רמז לנו הכתוב בענין יהושע בן יהוצדק הכהן גדול, דכתיב (זכריה ג' א') ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו וגו' ויען ויאמר וגו' "הסירו הבגדים הצואים מעליו" וגו'.והנה הבגדים הצואים מורים על טומאת העוונות. שמאוסה כמו צואה. ומדכתיב "הסירו מעליו" - מוכח, שמהתחלה היה לבוש בהם בעל כרחו. וזהו שכתבה לנו התורה בקצרה (ויקרא י"א מ"ג) "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם".
