הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ג'

ועתה נבאר עוד ענין שאין בו משום אסור רכילות. כגון אם שמע לאחד שאמר: אפגע לפלוני במקום פלוני, אכנו, או אחרפנו ואגדפנו. או ששמע ממנו שרוצה להזיקו בענין ממון. תלוי בזה, אם האיש מוחזק שעשה כך כמה פעמים לאנשים אחרים, או שהוא רואה שלפני הענין אין זה דרך גוזמא ובאמת דעתו לעשות כך, צריך לגלות למסופר על זה. אולי כך יידע להיזהר כדי להימנע מהביוש או הנזק. אך צריך גם להיזהר שלא יחסרו כל הפרטים שפירטנו לעיל.

הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ד'

ואפי' שדבר זה מצוה גדולה ובכלל הבאת שלום הוא, בכל זאת יתבונן מאוד שלא להזדרז לספר ענין כזה.רק אם אחרי שיספר את הענין יידע שפלוני ייזהר לא ללכת למקום פלוני לבד כדי שלא יזיקנו הלה, או ימצא עצה אחרת לא להינזק. אבל אם יודע שאם יספר יתגבר כעסו של פלוני, ויקדים את עצמו לריב עם הלה, ותבוא על ידי זה מחלוקת גדולה יותר, בכזה מקרה אסור לספר לו. ולכן צריך להתבונן היטב מלכתחילה לספר בצורה שתסלק את המריבה ולא תגדיל אותה.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.