הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ג'
ועתה נבאר עוד ענין שאין בו משום אסור רכילות. כגון אם שמע לאחד שאמר: אפגע לפלוני במקום פלוני, אכנו, או אחרפנו ואגדפנו. או ששמע ממנו שרוצה להזיקו בענין ממון.
תלוי בזה, אם האיש מוחזק שעשה כך כמה פעמים לאנשים אחרים, או שהוא רואה שלפני הענין אין זה דרך גוזמא ובאמת דעתו לעשות כך, צריך לגלות למסופר על זה. אולי כך יידע להיזהר כדי להימנע מהביוש או הנזק. אך צריך גם להיזהר שלא יחסרו כל הפרטים שפירטנו לעיל.
הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ד'
ואפי' שדבר זה מצוה גדולה ובכלל הבאת שלום הוא, בכל זאת יתבונן מאוד שלא להזדרז לספר ענין כזה.רק אם אחרי שיספר את הענין יידע שפלוני ייזהר לא ללכת למקום פלוני לבד כדי שלא יזיקנו הלה, או ימצא עצה אחרת לא להינזק.
אבל אם יודע שאם יספר יתגבר כעסו של פלוני, ויקדים את עצמו לריב עם הלה, ותבוא על ידי זה מחלוקת גדולה יותר, בכזה מקרה אסור לספר לו. ולכן צריך להתבונן היטב מלכתחילה לספר בצורה שתסלק את המריבה ולא תגדיל אותה.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וזהו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". והנה לכאורה מה שאמרה התורה מיותר, שהרי כתוב מקודם "וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"? והיה לו לכתוב שם, "והייתם קדושים לאלוהיכם"? אלא הכתוב מרמז שיש כאן עוד ענין נחוץ מאוד. שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות י"ב:) על הפסוק הזה "ואחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות. וכתב החינוך שבכלל מינות הוא כל מחשבות, שהם הפך דעת תורה. ובכלל זנות הוא מי שרודף אחרי תאוות העולם. עין שם.
