הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט’, הלכה ה’

ועתה נבוא לבאר עוד כלל גדול בענינים אלו, ועלי ידי זה יתבאר הפרט החמישי לעיל. דע, שכל ההיתר שכתבנו לעיל לעיל לספר, הוא דווקא אם האיש שמספר לו עוד לא סגר עם זה שמספר עליו. אבל אם סגרו כבר, תלוי בזה. אם הוא יודע שמחמת דיבורו שיגלה לו, לא יעשה למי שסיפר עליו שום נזק, רק יידע להיזהר מלהינזק ממנו, ונשלמו כל הפרטים, אז מותר ונכון לספר לו. אבל אם הוא מכיר את טבע האיש שמספר לו שאם יספר לו וודאי יקבל את זה כאמת גמור ויפסוק דין לעצמו ויעשה מעשה, לחזור מהשותפות או שאר עניני היזק על פי דיבורו. אפילו שלא יעשה יותר ממה שהיו מחייבים בבית על פי דיבורו אם שני עדים היו מעידים כדבריו, בכל זאת אסור. כיון שבדיבורו גורם לנידון יותר ממה שהיו מחייבים אותו בבית דין, כי בבית דין לא היו מחייבין אותו על פי דבריו כיון שהוא רק עד אחד. ולפי זה נראה שאם המספרים הם שניים וראו את הדבר בעצמם, יכולים לספר אם כוונתם רק לסלק הנזקים, ושלא יסובב יותר היזק ממה שהיה נגרם בבית דין. וגם שיושלמו שאר הפרטים.

הלכות רכילות, כלל ט’, הלכה ו’

ו. וכל ההיתר של שניים באדם שטבעו לעשות מעשה לעצמו, הוא רק שיינצלו מעוון דיבורים אסורים. אבל עדיין נחשבים מסייעים לדבר עבירה. כיון שעל פי דבריהם עושה האיש שמספרים לו דבר איסור. כיון שאסור לו לעשות מעשה על פי עצמו עד שיפסקו בבית דין שיכול לעשות כן. וחוץ מזה קשה שיתאספו כל הפרטים להתיר, כי אין מצוי שיידעו המספרים את כל פרטי הדינין כדי שישערו נכונה מה יפסקו בבית דין. ולכן יש להיזהר מלגלות לאדם שדרכו לעשות מעשה על פי עצמו בלי רשות מבית דין, כדי שלא יילכדו ברשת בעלי הלשון. ושומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני, פרק ט’, עניני שמיה”ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (3)

ודע עוד, שכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כמו שכתוב "ועפר תאכל כל ימי חייך", כך בעל לשון הרע נענש בעוני. כמו שכתב ב"ספר הקנה". וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת. ומסיים שם בסוף דבריו, שמי שאינו נעשה מצורע, נדון בעניות ושקולה העניות כצרעת. ובאמת פלא הדבר, שהלוא טבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים לברכה על פרנסה, ומה יועילו כל הברכות והסגולות אם הוא מורגל בחטא לשון הרע? הלא יש על זה ארור מפורש בתורה "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא מדבר על לשון הרע. ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם שישמרו עצמם בזהירות יתירה מחטא לשון הרע, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו בענין גזל חמס אונאה וכיוצא בזה. שאז בוודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע שהארורים פתחו תחילה בברכה "ברוך אשר לא יכה את רעהו", וכל ישראל ענו אמן. ובוודאי תקויים הברכה על ידי זה.