הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ז'
והוא הדין לענין לגלות לאדם שאחר הזיקו או גזלו או שאר רעה כיוצא בזה, אינו מותר עד שיושלמו הפרטים הנ"ל. וגם הוכיחו מתחילה ולא קיבל דבריו.
אבל בלאו הכי, אסור. ומה מאוד יש להזהר לא להורות לעצמו היתר בענינים אלו, עד שיתבונן היטב אם נשלמו הפרטים הנ"ל. כי אם לא הושלמו, עלול לעבור בלאו גמור של
רכילות.
הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ח' ט'
ודע עוד שאין חילוק בכל הדינים שכתבנו בין אם חברו שואל ודורש לספר לו, ובין לספר לו מיוזמתו. שאם יש את כל הפרטים, גם אם לא דורש וחוקר צריך לספר לו. ואם לא יושלמו הפרטים, אסור לספר גם אם דורש וחוקר לספר לו.
ודע עוד, שצריך להזהר בכל הפרטים לעיל, אפילו אם רק רוצה לספר את הענין לאחרים. כיון שזה גם בכלל רכילות.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)
וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר.
וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.
