הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ז'
והוא הדין לענין לגלות לאדם שאחר הזיקו או גזלו או שאר רעה כיוצא בזה, אינו מותר עד שיושלמו הפרטים הנ"ל. וגם הוכיחו מתחילה ולא קיבל דבריו.
אבל בלאו הכי, אסור. ומה מאוד יש להזהר לא להורות לעצמו היתר בענינים אלו, עד שיתבונן היטב אם נשלמו הפרטים הנ"ל. כי אם לא הושלמו, עלול לעבור בלאו גמור של
רכילות.
הלכות רכילות, כלל ט', סעיף ח' ט'
ודע עוד שאין חילוק בכל הדינים שכתבנו בין אם חברו שואל ודורש לספר לו, ובין לספר לו מיוזמתו. שאם יש את כל הפרטים, גם אם לא דורש וחוקר צריך לספר לו. ואם לא יושלמו הפרטים, אסור לספר גם אם דורש וחוקר לספר לו.
ודע עוד, שצריך להזהר בכל הפרטים לעיל, אפילו אם רק רוצה לספר את הענין לאחרים. כיון שזה גם בכלל רכילות.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וזהו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". והנה לכאורה מה שאמרה התורה מיותר, שהרי כתוב מקודם "וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"? והיה לו לכתוב שם, "והייתם קדושים לאלוהיכם"? אלא הכתוב מרמז שיש כאן עוד ענין נחוץ מאוד. שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות י"ב:) על הפסוק הזה "ואחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות. וכתב החינוך שבכלל מינות הוא כל מחשבות, שהם הפך דעת תורה. ובכלל זנות הוא מי שרודף אחרי תאוות העולם. עין שם.
