הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', סעיף י'
ומפני שהענין נקל מאוד להיכשל באיסור לשון הרע ורכילות, לכן נצייר כמה מקרים ונרחיב את הדיבור בהם, כדי שממנו יקיש המשכיל למקרים דומים.
אך כדי שלא יקוץ הקורא מפני האריכות, אכתוב פה מקרה אחד, ואם ירצה ה' בסוף הספר יבואו עוד מקרים.
אם הוא רואה שאחד נכנס לקנות סחורה אצל אחד. והוא יודע שהקונה הוא אדם תם שאינו בקיא בלהבין ערמומיות בני אדם. והוא מכיר את טבע בעל החנות שכל רצונו הוא למצוא לקוח כזה כדי לרמותו - בסחורה, במדות במשקלות. צריך לספר לו את ענין החנות ההוא ולהזהירו שלא ייכנס, אפילו אם כבר פסק עם בעל החנות ההיא שיקנה אצלו.
וכל שכן אם הוא רואה בפרוש שאחד רוצה לרמותו לחברו בסחורה, או במדות ומשקלות, או בשווי המקח, בוודאי צריך לומר כדי שלא יבוא לזה. אך ייזהר שלא יחסרו הפרטים הנזכרים לעיל בסעיף ב'.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)
וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה.
וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.
ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.