הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה יא
וכל זה אם הוא רוצה להזהירו שלא יבוא לידי אונאה. אבל אם כבר קנה סחורה מאחד ויודע שרמהו : או בשוו המקח או בשאר חסרונות - תלוי בכך.
אם על פי דין תורה אין ללקוח טענה על המוכר בין מפני שהאונאה היתה פחות משישית, או שעבר הזמן מכדי שיראה לתגר או קרובו (שלאחר זמן זה אין יכול להחזיר המקח), או שאר סיבה שבגללה יפסיד הלקוח. בוודאי מי שהולך ומספר ללקוח איך פלוני רמהו וודאי עובר על אסור רכילות. כיון שעל פי דין תורה אין לו ללקוח טענה על המוכר, נחשבים דבריו רכילות בעלמא.
ואפילו אם המתאנה (הלקוח) שואלו לא יאמר לו האמת. וכל שכן אם הוא רואה שעל פי דיבורו יכול המוכר לבוא לידי הפסד, כגון שלא ישלם לו את שאר מה שחייב לו או שיתפסנו -שלא יספר. ואם סיפר עוון גדול למביא לזה.
אבל אם הוא רואה שעל פי דין תורה יהיה הדין עם הלקוח, ואם היה יודע הלקוח לא היה מתרצה לוותר, צריך לומר לו את האמת כדי שיוציא מהמוכר אונאתו. ובלבד שיהיה זהיר באופנים הבאים.
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה יב
א. שלא יגדיל את את הספור או העוולה יותר ממה שהם.
ב. שיהיה כוונתו לעזור ללקוח, ולא לשמוח בקלון המוכר. אפילו שהוא יודע כמעט בבירור שהמוכר רימה את הלקוח. ובזה הפרט נכלל עוד ענין, שישער בעצמו שייצא תועלת מזה שמספר. אבל אם הוא איש שאין דרכו לתבוע ולהתכווכח, ורק יכאיב לו בלבו לשמוע שרימו אותו, ויכניס לו שנאה על המוכר, אין צורך לספר לו את האמת. ובמקרה שאין הלקוח יכול לחזור בו מהמקח מצוה לשבח המכר בפניו ואין בו משום "מדבר שקר תרחק".
ג. אם משער שיכול להוכיח את המוכר שיחזיר ללקוח האונאה יוכיחנו במקום לספר ללקוח.
ד. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת מאשר לספר ללקוח, לא יספר.
ה. שהאיש שמספר לו , לא יהיה הולך רכיל. כי אם בטבעו הוא הולך רכיל, הרי הוא מכשילו בלספר למוכר שאיש פלוני אמר שהסחורה רעה או אינה שווה דמי המקח. ונמצא מכשילו באסור רכילות. ומכל מקום נראה שאם יזהירו שלא יגלה את שמו יקשיב לו, יעשה כן.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)
וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה.
וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.
