הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה י"ג
כל זה שאמרנו, רק אם הוא מכיר הלקוח בטבעו, שאם יוודע לו מההונאה, לא יעשה דבר על פי עצמו אלא יילך לדין תורה. אבל אם מכיר אותו שטבעו לעשות דין על פי עצמו ויתפסנו או לא ישלם לו המעות שנשאר לו חייב, אסור לספר לו. כיון שבשביל לספר צריך עוד שלושה פרטים.
א. שיהיה ידוע הענין של ההונאה למספרים עצמם. אבל אם שמעו מפי אחרים, אסורים לספר לו.
ב. שיהיו המספרים שניים.
ג.שלא יסובב על ידם נזק יותר ממה שהיה יוצא בבית דין. אבל אם מכירים את טבעו של המרומה שיפסיד למרמה יותר ממה שהיה מפסיד בבית דין, אסור לגלות לו.
ויחד עם ה-5 תנאים הראשונים יש סך הכול 8 פרטים. ואינו מצוי שיתקבצו כולם יחד.ואפי' אם יתקבצו ניצל רק מענין דיבורים אסורים, אבל עדיין נחשב מסייע לדבר עבירה.כי על פי הדין אסור לשומע לעשות כלום על פי דיבורו עד שיילך לבית דין. לכן יש ליזהר מאוד מלספר לאדם שדרכו לעשות דין לעצמו.
וראה כמה אנשים נכשלים בזה. שכאשר אדם קונה סחורה מחנות, ומראה לחבירו לשמוע חוות דעתו אם שווה המקח או לא. לא די שיש אנשים שאינם משבחים, אלא אומרים "לא שווה המקח, וגם רימה אותך מאוד". בלי לדקדק בשעת מעשה אם זה באמת אונאה לפי השער אז או לא. וגם לא בודק אם עבר השיעור של יראה לתגר או לקרובו, שאז לפי הדין כבר אין יכול לחזור בו. ויוצא שמדבר ללא תועלת, רק מכניס שנאה בלב המתאנה, ונחשב רוכל ממש שטוען דברים מזה לזה.
והרבה פעמים קורה שאומר שאין שוה המקח, ובסוף מתברר שהמקח כן שוה. ולבינתים נגרם הפסד מעות למוכר, כי מסית הלוקח לבוא ולהחזיר המקח למוכר ולומר לו בפניו שאין שווה את הכסף. ואם אתה מתבייש, שלח על ידי אחר, ואל תשלם לו את הכסף שאתה חייב. וכשהמוכר אין רוצה לקבל ממנו הסחורה חזרה, באים לידי נאצות ומריבה.
ראה כמה רעות עבר. עבר על "לא תלך רכיל בעמך", ועל "לפני עוור לא תתן מכשול" שייעץ לחברו להחזיר הסחורה שלא כדין, ולבוא לידי מחלוקת, ולעבור על לאו של "לא תונו איש את עמיתו", ולכמה לאוין נוספים שבאים על ידי מחלוקת.
לכן ראוי מאוד לא להתערב בענינים כאלה, עד שיתבונן היטב בפרטים. ואז ה' יהיה בעזרו שלא יבוא לידי מכשול.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
והנה אמרו חז"ל ביומא (ל"ט.) על הפסוק (ויקרא י"א מ"ג): "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם". אדם מטמא את עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה- מטמאין אותו בעולם הבא. והנה רש"י פירש שם: מטמאין אותו הרבה- מניחין אותו להיטמא הרבה. אבל לשון מטמאין דחוק על זה.
אבל לפי מה שהעתקנו לעיל דברי הזוהר הקדוש, ניחא בפשטות. והוא שכתב שם שעל ידי דיבורים אסורים שדיבר, נמשכה רוח הטומאה עליהם, ואחר כך נוטלין החיצונים אלו הדיבורים האסורים הטמאים, ומטמאין בהם כל דברי הקדושה. ומאבד אותם בזה, שלא יוכלו לעלות למעלה לפני ה' יתברך , אחרי שרוח הטומאה מרחפת עליהם. וזהו שאמרו: מטמאין אותו הרבה. ומה שאמרו : מלמטה - מטמאין אותו למעלה, היינו שנמשכת טומאה מלמעלה גם על שורש נפשו.
ומה שאמרו: מטמאין אותו לעולם הבא - היינו בעת שימות, ונפשו תשוב לאלוקים, אשר נתנה ליתן שם דין וחשבון, ורצונו יהיה בוודאי שיכניסוהו לגן עדן- יפגועוהו המשחיתים וילבישוהו לבוש מאוס וטמא שנברא מעוונתיו, ומי יוכל לשער גודל הבזיון והכלימה, שיהיה לו על ידי לבוש זה. ומוכרח על ידי זה לרדת לגיהנם - מקום חושך וצלמוות להתכבס שם מחלאת עוונותיו.
