הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה י"ג

כל זה שאמרנו, רק אם הוא מכיר הלקוח בטבעו, שאם יוודע לו מההונאה, לא יעשה דבר על פי עצמו אלא יילך לדין תורה. אבל אם מכיר אותו שטבעו לעשות דין על פי עצמו ויתפסנו או לא ישלם לו המעות שנשאר לו חייב, אסור לספר לו. כיון שבשביל לספר צריך עוד שלושה פרטים. א. שיהיה ידוע הענין של ההונאה למספרים עצמם. אבל אם שמעו מפי אחרים, אסורים לספר לו. ב. שיהיו המספרים שניים. ג.שלא יסובב על ידם נזק יותר ממה שהיה יוצא בבית דין. אבל אם מכירים את טבעו של המרומה שיפסיד למרמה יותר ממה שהיה מפסיד בבית דין, אסור לגלות לו. ויחד עם ה-5 תנאים הראשונים יש סך הכול 8 פרטים. ואינו מצוי שיתקבצו כולם יחד.ואפי' אם יתקבצו ניצל רק מענין דיבורים אסורים, אבל עדיין נחשב מסייע לדבר עבירה.כי על פי הדין אסור לשומע לעשות כלום על פי דיבורו עד שיילך לבית דין. לכן יש ליזהר מאוד מלספר לאדם שדרכו לעשות דין לעצמו. וראה כמה אנשים נכשלים בזה. שכאשר אדם קונה סחורה מחנות, ומראה לחבירו לשמוע חוות דעתו אם שווה המקח או לא. לא די שיש אנשים שאינם משבחים, אלא אומרים "לא שווה המקח, וגם רימה אותך מאוד". בלי לדקדק בשעת מעשה אם זה באמת אונאה לפי השער אז או לא. וגם לא בודק אם עבר השיעור של יראה לתגר או לקרובו, שאז לפי הדין כבר אין יכול לחזור בו. ויוצא שמדבר ללא תועלת, רק מכניס שנאה בלב המתאנה, ונחשב רוכל ממש שטוען דברים מזה לזה. והרבה פעמים קורה שאומר שאין שוה המקח, ובסוף מתברר שהמקח כן שוה. ולבינתים נגרם הפסד מעות למוכר, כי מסית הלוקח לבוא ולהחזיר המקח למוכר ולומר לו בפניו שאין שווה את הכסף. ואם אתה מתבייש, שלח על ידי אחר, ואל תשלם לו את הכסף שאתה חייב. וכשהמוכר אין רוצה לקבל ממנו הסחורה חזרה, באים לידי נאצות ומריבה. ראה כמה רעות עבר. עבר על "לא תלך רכיל בעמך", ועל "לפני עוור לא תתן מכשול" שייעץ לחברו להחזיר הסחורה שלא כדין, ולבוא לידי מחלוקת, ולעבור על לאו של "לא תונו איש את עמיתו", ולכמה לאוין נוספים שבאים על ידי מחלוקת. לכן ראוי מאוד לא להתערב בענינים כאלה, עד שיתבונן היטב בפרטים. ואז ה' יהיה בעזרו שלא יבוא לידי מכשול.

קטע מספר שמירת הלשון

שער התורה פרק י' "אדם בלי תורה כדג בלי מים" (3)

וזה לשון הזוהר בפרשת תרומה על הפסוק (תהילים קי"ט קכ"ו) "עת לעשות ה'". (תרגום) "בכל זמן שהתורה מתקיימת ואנשים עוסקים בה, הקדוש ברוך הוא שמח במעשה ידיו ושמח בבריאה כולה. ולא עוד אלא שהקב"ה מכנס את כל פמלייתו ואומר להם "תראו את העם הקדוש שיש לי בארץ, שתורה מתעטרת בגללם. ראו מעשי ידי שאתם אמרתם (תהילים ח' ה') "מה אנוש כי תזכרנו" וכאשר רואים את שמחת ה' בעמו, מיד פותחים הפמלייא ואומרים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובשעה שישראל מתבטלים מהתורה, כביכול תש כוחו. ואז "עת לעשות לה'".אלו הצדיקים שנשארו, שיש להם להתחזק כדי שהקב"ה יתחזק וישמח עם גדודיו ואנשיו. מה הטעם? בגלל שהפרו תורתך, ואין עוסקים בה האנשים כמו שראוי. עד כאן לשון הזוהר.