הלכות שמירת הלשון

ציורים, סעיף ד'

אם הוא רואה שאחד רוצה להשתדך עם פלוני. וידוע לרואה כי לחתן יש חסרונות עצומים. והמחותן אינו יודע מזה דבר, ואילו היה יודע לא היה מתרצה לשידוך. צריך לגלות לו. אך יידע שיש בזה המון פרטים, ונבארם לקמן. ועל כולם צריך להשים עין, לפני שיתיר לעצמו דבר זה. גם לא ילמד את עצמו קולה מעניין לעניין. וקודם שנתחיל בבאור דין זה לכל פרטיו, נבאר את המכשולים המצויים בזה. ואפילו שאין טעם להעלותם בספר כי הם פשוטים מאוד, אך מפני גודל הקלקול המצוי בזה, נבאר אותם.

ציורים, סעיף ה'

מאוד צריך להיזהר ממדות הגרועות, שרגילים לגנות צד אחד לעיני הצד האחר על דברים שאין בהם ממש. כגון אם החתן איש תם שאינו מבין בערמומיות בני אדם, או שאינו מתלוצץ כשאר הבחורים בגילו, מיד מפרסמים אותו בעיר לשוטה ופתי. עד שלעתים מבטלים את השידוך עבור זה. וכיוצא בזה רעות רבות, יכרת ה' כל שפתי חלקות עבור זה. כי לא די שהם בכלל מספרי לשון הרע, נקראים מן התורה בעלי מוציאי שם רע, כיון שהוא שקר. ואפי' אם הזה היה אמת גמורה היה צריך בשביל לספר את כל הפרטים. וכן לילך ולגנות צד בגלל מעשי אבותיו, גם כן בכלל לשון הרע.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.