הלכות שמירת הלשון

ציורים, סעיף ד’

אם הוא רואה שאחד רוצה להשתדך עם פלוני. וידוע לרואה כי לחתן יש חסרונות עצומים. והמחותן אינו יודע מזה דבר, ואילו היה יודע לא היה מתרצה לשידוך. צריך לגלות לו. אך יידע שיש בזה המון פרטים, ונבארם לקמן. ועל כולם צריך להשים עין, לפני שיתיר לעצמו דבר זה. גם לא ילמד את עצמו קולה מעניין לעניין. וקודם שנתחיל בבאור דין זה לכל פרטיו, נבאר את המכשולים המצויים בזה. ואפילו שאין טעם להעלותם בספר כי הם פשוטים מאוד, אך מפני גודל הקלקול המצוי בזה, נבאר אותם.

ציורים, סעיף ה’

מאוד צריך להיזהר ממדות הגרועות, שרגילים לגנות צד אחד לעיני הצד האחר על דברים שאין בהם ממש. כגון אם החתן איש תם שאינו מבין בערמומיות בני אדם, או שאינו מתלוצץ כשאר הבחורים בגילו, מיד מפרסמים אותו בעיר לשוטה ופתי. עד שלעתים מבטלים את השידוך עבור זה. וכיוצא בזה רעות רבות, יכרת ה' כל שפתי חלקות עבור זה. כי לא די שהם בכלל מספרי לשון הרע, נקראים מן התורה בעלי מוציאי שם רע, כיון שהוא שקר. ואפי' אם הזה היה אמת גמורה היה צריך בשביל לספר את כל הפרטים. וכן לילך ולגנות צד בגלל מעשי אבותיו, גם כן בכלל לשון הרע.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ח’ “דברי מוסר בענין חשבון הנפש” (4)

"תבוא ותכונן עיר סיחון". דרשו את המילה "עיר סיחון" באופן אחר. כי כתוב אחר כך (במדבר כ"א כ"ח) "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון". ודרשו כך: אם אדם עושה את עצמו כעיר (חמור צעיר), שמהלך אחרי סייחה נאה (שמתפתה ליצרו), תצא אש מחשבון. זאת אומרת מאנשים שמחשבין חשבונו של עולם. "להבה מקרית סיחון", אלו הצדיקים שנקראו שיחין. (אילנות טובים). ותאכל את אלה שלא מחשבים את סופם. ובאור הדברים לפי מה שאמרנו שהרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, וזה שאמרו "כי אש יצאה מחשבון", היינו אש של גיהנם שנברא על ידי העוונות. תצא אש מהם, שלא תשלוט בצדיקים, אלא ברשעים שלא מחשבים את סופם. וזה הפשט בסוף הפסוק "אכלה ער מואב". לרמוז שאכלה בעלי תאוות.