הלכות שמירת הלשון

ציורים, סעיף ו’

ו. ועתה נחזור לבאר מה שהתרנו בתחילת סעיף ד'. אם החתן יש לו חסרונות עצומים, יש הבדל בין החסרונות. אם החיסרון מצד חולי הגוף, והמחותן אינו יודע בגלל שהוא חולי פנימי שאינו נראה בחוץ, פשוט הוא שאין איסור רכילות לגלות.(אם יתמלאו כל הפרטים) ויש עוד אופן שצריך לגלות לו. אם נשמע על החתן שיש בו אפיקורסות חס ושלום, צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין "לא תלך רכיל בעמך", "לא תעמוד על דם רעך". אבל אם החיסרון הוא מצד מיעוט חכמת התורה שיש בו, אין צריך לגלות לו. כי הוא הפסיד את עצמו. שהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה שינסו את כוח חוכמתו בתורה. ומזה שלא עשה כן, נתרצה בחתן כמו שהוא.

ציורים, סעיף ז’

והוא הדין לגלות לחתן על המחותן. אם יש חולי פנימי בכלה, שאין ניכר כלפי חוץ, ואילו היה יודע החתן לא היה מתרצה לשידוך, יכול לגלות לחתן אם נתמלאו הפרטים ואין בו משום איסור רכילות. וכן אם נשמע על בית המחותן שהוא בית פריצות, שהוא סיבה גדולה להרוס על ידי זה את זה את תכלית הנישואין, צריך לגלות לו את זה. גם אם לא נשלמו הפרטים הנ"ל. רק שיתבונן קודם אם דבריו יהיו נשמעים, כי בשידוך מצוי שלא ישמע לו החתן, ואחר כך יבוא לידי רכילות.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני, פרק ט’, עניני שמיה”ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)

כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה'). והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ. ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר. ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.