הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, ז

ולפעמים עובר גם המספר בלאו של (ויקרא י"ט י"ז) "לא תשנא את אחיך בלבבך". כגון אם בפניו שלום ידבר את רעהו, ושלא בפניו מבאיש את ריחו בפני אחרים. ועל אחת כמה וכמה אם בפרוש מצווה להם, שלא ילכו ויודיעוהו וודאי עובר על לאו זה.

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, ח ט

ולפעמים שהמספר עובר גם כן על לאו (ויקרא י"ט י"ח) של "לא תקום ולא תטור". כגון שיש לו שנאה עליו על דבר, שבקש ממנו לעשות לו טובה כגון הלוואה וכיוצא בזה, ולא היטיבו ועבור זה נוטר לו שנאה בליבו. וכשרואה אחר כך עליו דבר גנאי, מפרסמו בפנים אנשים. והוא עובר מתחילה על הנטירה בלב, על לאו "לא תטור". ואחר כך כשנוקם ממנו וסיפר עליו עבור זה הדברי גנות שראה עליו, עובר גם על לאו של "לא תקום". אלא צריך שימחה הדבר מליבו.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.