הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, י

ואם קם והעיד עליו לפני בית דין בדבר איסור ביחידי, כיון שאין יכול לבוא בזה שום תועלת בדבר ממון ושבועה ולא לענין לפסול את האיש הזה מחזקת כשרותו כיון שהוא עד אחד בדבר, אם כן שם רע בעלמא הוא מוציא עליו. ועובר על לאו של "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת". וצריכין בית דין להלקותו עבור זה.

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, יא

וכל זה שכתבנו הוא במספר יחידי או שומע יחידי. אבל אם הוא מדבק את עצמו לחבורת אנשי רשע ובעלי לשון הרע, כדי לספר ולשמוע מהם. עובר גם כן על לאו "לא תהיה אחרי רבים לרעות". שהוא אזהרה לא להסכים ולהתחבר עם עושי עוול אף על פי שהם רבים. ועין לקמן באות ו' במצות עשה, שעובר גם על מצות עשה על התחברות רעה זו.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.