הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, יד

ואם גנהו בדברים עד כדי כך שהשתנו פניו, עובר גם על לאו של "לא תשא עליו חטא". שהזהירה התורה לא לבייש יהודי אפילו כשמוכיח אותו בינו לבין עצמו. קל וחומר שאסור לבייש יהודי כשלא מוכיח אותו. וכל זה מדובר לא ברבים. אבל אם זה היה ברבים כבר כרתוהו חז"ל מעולם הבא ואמרו "כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק בעולם הבא".

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, טו

ואם מדובר ביתום או אלמנה, אפילו אם עשירים, וסיפור גנותם בפניהם עובר על עוד לאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון". שהזהירה התורה בזה שלא להקניטן או להכאיב להם בכל צורה. וענשו מפורש בתורה (שמות כ"ב כ"ג) "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'".

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.