הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, יד
ואם גנהו בדברים עד כדי כך שהשתנו פניו, עובר גם על לאו של "לא תשא עליו חטא". שהזהירה התורה לא לבייש יהודי אפילו כשמוכיח אותו בינו לבין עצמו. קל וחומר שאסור לבייש יהודי כשלא מוכיח אותו.
וכל זה מדובר לא ברבים. אבל אם זה היה ברבים כבר כרתוהו חז"ל מעולם הבא ואמרו "כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק בעולם הבא".
הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, טו
ואם מדובר ביתום או אלמנה, אפילו אם עשירים, וסיפור גנותם בפניהם עובר על עוד לאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון". שהזהירה התורה בזה שלא להקניטן או להכאיב להם בכל צורה. וענשו מפורש בתורה (שמות כ"ב כ"ג) "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'".
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ח' "דברי מוסר בענין חשבון הנפש" (4)
"תבוא ותכונן עיר סיחון". דרשו את המילה "עיר סיחון" באופן אחר. כי כתוב אחר כך (במדבר כ"א כ"ח) "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון". ודרשו כך: אם אדם עושה את עצמו כעיר (חמור צעיר), שמהלך אחרי סייחה נאה (שמתפתה ליצרו), תצא אש מחשבון. זאת אומרת מאנשים שמחשבין חשבונו של עולם. "להבה מקרית סיחון", אלו הצדיקים שנקראו שיחין. (אילנות טובים). ותאכל את אלה שלא מחשבים את סופם.
ובאור הדברים לפי מה שאמרנו שהרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, וזה שאמרו "כי אש יצאה מחשבון", היינו אש של גיהנם שנברא על ידי העוונות. תצא אש מהם, שלא תשלוט בצדיקים, אלא ברשעים שלא מחשבים את סופם. וזה הפשט בסוף הפסוק "אכלה ער מואב". לרמוז שאכלה בעלי תאוות.
