הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, טז

ולפעמים עובר גם על איסור חנופה, שהוא לדעת הרבה גאונים לאו גמור.והוא לאו של (במדבר ל"ה ל"ג) של "לא תחניפו את הארץ". כגון אם מתכווין בסיפורו להחניף לשומע, שיודע שהוא שונא מפעם את מי שמספר עליו את הלשון הרע, ועל ידי זה למצוא חן בעיניו. כי מלבד שהוא לא מקיים מצוות הוכחה להוכיחו על ששונא את חבירו, עוד מחזק בסיפוריו את השנאה ביניהם. ודע עוד שבעוונתינו הרבים מצוי גם שאחד מספר לשון הרע, והשומע למרות שהוא יודע שזה לשון הרע, מנענע בראשו כמסכים ללשון הרע, ומוסיף מילים כדי שיהיה לו טובות הנאה מהמספר, או שיחשבו שהוא אדם חכם. אבל זה בעצם לאו של חנופה, כיון שמחניף למספר. ועל ענין כזה שייך מה שנאמר (משלי כ"ג ב) "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". וחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ולא לעבור בכזה איסור. ועל זה שייך מאמר חז"ל "מוטב שייקרא אדם שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום".

הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, יז

ולפעמים מצוי עוד לאו של "לא תקלל חרש". כשמספר על אדם לשון הרע מתוך כעס, ומתוך זה מקללו. שכוונת הפסוק הוא לא לקלל אפילו חרש, וכל שכן מי שאינו חרש. הרי חישבנו יחד 17 לאוין הרגילין לבוא על ידי סיפור לשון הרע. וכל זה אם הוא מספר בפני ישראל, אבל מספר בפני גוי, איסורו גדול הרבה יותר ונקרא מוסר. ויש מהם שחייבים עליהם מיתה בידי שמים, כגון מצער אלמנה ויתום. ויש מהם שנוגעים לעולם הבא, כמו מלבין פני חבירו ומתכבד בכבוד חבירו.

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ו’ חתימת הספר “עצה נפלאה להנצל מלשון הרע ושאר עוונות שבין אדם לחברו” (1)

ועתה נסיים את הספר במה שפתחנו בו (תהילים ל"ד י"ג) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" וגו'. וקודם נבאר את הפסוק (תהילים ק"מ י"ב) "איש לשון בל יכון בארץ, איש חמס רע יצודנו למדחפות". ונקדים לזה הקדמה כוללת לספר הזה. וכללו של דבר: מי שרוצה לשמור את פיו ולשונו באמת, יקנה לעצמו בכסף מלא את המידה להיות מלא סבלנות ולהעביר על מידותיו בכל דבר וענין. והיינו שיסכים לעצמו להוציא על המידה הזאת סכום הגון כל שנה. ובאדם עשיר כפי יכולתו. כמו שתיכף נסביר.