הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, טז
ולפעמים עובר גם על איסור חנופה, שהוא לדעת הרבה גאונים לאו גמור.והוא לאו של (במדבר ל"ה ל"ג) של "לא תחניפו את הארץ". כגון אם מתכווין בסיפורו להחניף לשומע, שיודע שהוא שונא מפעם את מי שמספר עליו את הלשון הרע, ועל ידי זה למצוא חן בעיניו. כי מלבד שהוא לא מקיים מצוות הוכחה להוכיחו על ששונא את חבירו, עוד מחזק בסיפוריו את השנאה ביניהם.
ודע עוד שבעוונתינו הרבים מצוי גם שאחד מספר לשון הרע, והשומע למרות שהוא יודע שזה לשון הרע, מנענע בראשו כמסכים ללשון הרע, ומוסיף מילים כדי שיהיה לו טובות הנאה מהמספר, או שיחשבו שהוא אדם חכם. אבל זה בעצם לאו של חנופה, כיון שמחניף למספר.
ועל ענין כזה שייך מה שנאמר (משלי כ"ג ב) "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". וחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ולא לעבור בכזה איסור. ועל זה שייך מאמר חז"ל "מוטב שייקרא אדם שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום".
הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, יז
ולפעמים מצוי עוד לאו של "לא תקלל חרש". כשמספר על אדם לשון הרע מתוך כעס, ומתוך זה מקללו. שכוונת הפסוק הוא לא לקלל אפילו חרש, וכל שכן מי שאינו חרש.
הרי חישבנו יחד 17 לאוין הרגילין לבוא על ידי סיפור לשון הרע. וכל זה אם הוא מספר בפני ישראל, אבל מספר בפני גוי, איסורו גדול הרבה יותר ונקרא מוסר.
ויש מהם שחייבים עליהם מיתה בידי שמים, כגון מצער אלמנה ויתום. ויש מהם שנוגעים לעולם הבא, כמו מלבין פני חבירו ומתכבד בכבוד חבירו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)
כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.
