הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, פתיחה – עשין, יא
המספר לשון הרע עובר על מצוות עשה של "את ה' אלוהיך תירא". שהוזהרנו במצוה זו להיות מודעים שה' תמיד משגיח על מעשינו, ויעניש אותנו לפי חומרת מעשינו. ובוודאי מי שמפקיר את עצמו לעוון זה של לשון הרע, ביטל מצוות עשה זו.
הלכות לשון הרע, פתיחה – עשין, יב
ומעל הכול עובר בזמן שמספר לשון הרע ורכילות על מצוות עשה של לימוד תורה, שהוא מצוות עשה גמורה. ואין קץ לשכר מצווה זו, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ולהיפך, עונש ביטולה שקול כנגד כל העוונות. כמו שאמרו חז"ל "ויתר הקב"ה על עוון עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, ולא וויתר על עוון ביטול תורה".
ואדם שעסוק בפרנסתו, או שמחפש עבודה, יוצא נקי מעוון זה בבית דין של מעלה. אבל בעת שמספר לשון הרע או רכילות, איזו תועלת יוצא לפרנסתו מזה? וגם עובר בכמה לאוין שישנם על מי שפורש מהתורה.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני, פרק ט', עניני שמיה"ל לפי סדר פרשיות התורה – פרשת בראשית (1)
כתוב במסכת ערכין (טו:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר. שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהילים י"ב ה').
והכוונה, שדרך מי שלשונו שלוחה כחץ, להשתבח בעצמו שכשירצה יכול לכלות אנשים על ידי לשונו. ואינו חושב כלל שיש אלוהים עליון, שעיניו משוטטות בכל הארץ.
ובאמת בכל העברות יש שבאות מחמת תאוות, ויש מחמת חמדת ממון. מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חבירו, אין שום הנאה בזה. כמו שכתוב בקהלת "אין יתרון לבעל הלשון" (י' י"א). והמספר לשון הרע, אין זה אלא שדבר ה' בעיניו הפקר, ואינו חושש לציווי ה'. לכן נחשב מספר לשון הרע ככופר בעיקר.
ועוד טעם כתוב בספרי יראים, כי ידוע שמי שרוצה לספר לשון הרע מביט לכל הצדדים שמא המסופר נמצא שם ומקשיב לסיפורו, ועושה כאילו שעין של מעלה אינה קיימת ואינו חושש לספר בגללה.