הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ב', סעיף י"ב

אם דורש אחד בבית המדרש - אסור על פי דין ללעוג עליו ולומר שאין בדרשותיו ממש ושאין מה לשמוע. ובעוונותינו הרבים יש הרבה אנשים שפרוצים בענין זה, ולא יחשבו שהלעג הוא איסור כלל. ועל פי דין זה לשון הרע גמור. כי גורם היזק ממון לחבירו, וגם צער וביוש. כי גם אם זה אמת, לשון הרע אסור גם על אמת. ואם באמת איכפת לו מהדרשן, צריך לייעץ לו בינו לבין עצמו ולהעיר לו על שגיאותיו. ובעצה זו מקיים גם "ואהבת לרעך כמוך". ועל כל פנים אסור לעשותו ללעג בפני האנשים.

הלכות לשון הרע, כלל ב', סעיף י"ג

אם אחד גילה לחברו בפני שלושה פרטים על עסקו ומסחרו וכיוצא בזה, דברים שבסתם אסור לגלות לאדם אחר שמא יתגלגל על המסופר היזק או צער. אם סיפר בפני שלושה, רואים שהמספר אינו חושש לזה, ולכן מותר לשומע לכתחילה לספר לאחרים. כל זמן שלא גילה דעתו שהוא מקפיד על כך.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.