הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ג, סעיף ג

איסור לשון הרע הוא אפילו אם לא מדבר מתוך שנאה ולא התכווין לגנותו אלא סיפר מתוך שחוק דרך קלות ראש, אף על פי כן כיון שהוא דברי גנאי, אסור מן התורה.

הלכות לשון הרע, כלל ג, סעיף ד

איסור סיפור לשון הרע הוא גם אם אינו מזכיר בשעת הסיפור במפורש על מי מספר, אלא מספר סתם, ומתוך עניין הסיפור השומע מבין על מי מדובר - בכלל לשון הרע הוא. ויותר מזה, אפילו אם בסיפורו לא היה גנאי כלל, רק שעל ידי דבריו נסבב גנאי או גנות לחבירו, והמספר כיוון לזה ברמאותו, גם כן בכלל לשון הרע. ונקרא בפי חז"ל לשון הרע בצנעא.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ב’ עוד מענין “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (4)

וזהו שכתוב (במדבר ט"ו מ') "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". והנה לכאורה מה שאמרה התורה מיותר, שהרי כתוב מקודם "וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"? והיה לו לכתוב שם, "והייתם קדושים לאלוהיכם"? אלא הכתוב מרמז שיש כאן עוד ענין נחוץ מאוד. שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות י"ב:) על הפסוק הזה "ואחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות. וכתב החינוך שבכלל מינות הוא כל מחשבות, שהם הפך דעת תורה. ובכלל זנות הוא מי שרודף אחרי תאוות העולם. עין שם.