הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ג'

הדין זה של לדון לכף זכות מתחלק לכמה פרטים. אם הוא איש בינוני שדרכו להישמר מחטא אבל לפעמים נכשל, אם אפשר לתלות שעשה את העבירה בלי כוונה, או שחשב שזו חומרה בעלמא, בכזה מקרה אפילו אם ראו אותו כמה פעמים עובר על האיסור, אסור לספר עליו, ואסור לשנוא אותו ומצווה לדון אותו לכף זכות לפי כמה פוסקים.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ד'

אבל אם מדובר בעבירה חמורה, כמו עריות ואכילת דברים אסורים, שכל יהודי יודע בוודאות שהם אסורים, אז תלוי באיזה איש הוא. אם הוא איש בינוני שבדרך כלל אינו נכשל בחטא ורק פעם אחת נכשל בסתר, תולים שכנראה חזר בתשובה ואסור לספר. רק צריך להוכיח אותו בינו לבין עצמו כדי שלא יחטא שוב. ואם הוא תלמיד חכם - אסור אפילו לחשוב עליו שעשה רע, כי וודאי עשה תשובה כמו שאמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר עליו ביום, שוודאי עשה תשובה".

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.