הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ה'

אם הוא רואה שהחוטא הוא מהלצים השונאים למוכיחם, כמו הפסוק "אל תוכח לץ פן ישנאך", ובוודאי לא יתקבלו באוזניו, ואם כן יכול להיות שיבוא לידי חטא, לכן טוב לומר לדייני העיר כדי שהם ייסרוהו על מה שחטא ויפרישוהו מהאיסור על להבא. או לקרוביו של החוטא, שגם הם יכולים להשפיע עליו. וכל כוונת המספר תהיה לשם שמים, ולא משנאת החוטא. וגם השופטים יוכיחו אותו בהצנע ולא ילבינו את פניו ברבים.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ו'

ונראה לי עוד שבאיש שדרכו לשנות באוולתו , אם רבו יכול להשפיע עליו, אפשר שמותר לגלות לרבו. אפילו אם ייתכן שמרבו יתפרסם לאנשים. ואפי' אם ראו אותו שניים בשעת החטא, מותר לגלות רק לדייני העיר ולא לאחרים. כי ראינו שעבר רק פעם אחת על האיסור, ואולי הוא חזר בתשובה, לכן לא יצא עדיין מכלל "עמיתך".

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.