הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ז'

הענין שצריך לדון לכף זכות הוא דווקא באיש שמנהגו להתחרט על חטאיו. אבל אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלוהים לנגד עיניו, כמו הפורק עול מלכות שמיים או שאינו נזהר מעברה אחת, אשר כולם יודעים שזה עבירה. בכזה מקרה מותר לספר גנותו ולהכלימו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם יש מעשה שיש כף זכות וכף חובה, צריך לדונו לכף חובה, כיון שהוחזק לרשע גמור בשאר עניניו. ורבותינו אמרו "לא תונו איש את עמיתו", עם שאיתך בתורה ומצוות, אבל רשע מותר להכלימו במעלליו ולשפוך בוז עליו.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ח'

כשבית דין פוסקים לאדם דין שזה בקום ועשה, בין אם זה דבר בין אדם לחבירו ובין אם זה בין אדם למקום, ואינו רוצה לקיים את הפסק בשום אופן, מותר לספר גנותו, ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדורות. ואם השיב תירוצים מדוע אינו מקיים, דינו כך: אם אנו רואים שהתירוצים אינם אמת אלא רק כדי לדחות את הבית דין, מותר לספר בגנותו. אבל אם ספק, אסור לספר בגנותו.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.