הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף ט'

אדם שמחזיק במידות רעות, כגון גאוותן או שנוהג לכעוס, למרות שרואים שהורגל במידות אלו ואין ליבו מר עליהם, אסור לספר בגנותו שהוא נוהג במידות אלו. כי הרבה אנשים אינם מחזיקים מידות כאלה לאיסור, ולא מודעים לגודל איסורם. ואולי גם החוטא הזה כן. ואם היה יודע את גודל האיסור, היה מתחזק בכל כוחותיו לא לעבור עליהם. ואדרבה אם רואה שהורגל חבירו במידות רעות, יש לו להוכיחו ולהציע לפניו את חומר איסורן, ובזה יקיים מצוות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך". ואפשר שיודה לו שעוולה הוא עושה, אבל כעת דרכו ישרה בעיני עצמו. ולכן אסור ללכת ולספר עליו.

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף י'

ואף על פי שאסור לספר בגנותו, אבל מותר לספר לבנו או לתלמידיו ולהזהירם לא להתחבר איתו כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי מה שהתורה הזהירה מלשון הרע, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו. אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמד ממעשיו, פשוט שמותר לספר. אבל חשוב שיבאר את הטעם למי שמספר לו שמספר לו כדי להזהירו, כדי שלא יטעה השומע להכשיר לספר לשון הרע. וגם שלא יתמה על המספר שהוא סותר את עצמו.

פרק ו' חתימת הספר "עצה נפלאה להנצל מלשון הרע ושאר עוונות שבין אדם לחברו" (5)

וזה מה שאמר הכתוב "איש לשון בל יכון בארץ". פרוש: לא יהיה לו בסיס, וכן להתייצב על מעמדו תמיד, רק שיהיה נדחף מדחי אל דחי. וכמו שמסיים הפסוק : "יצודנו למדחפות". על כן אל יתנהג האדם כן, כי אם יעביר על מדותיו בכל הענינים, ויזכה עבור זה להזכר לחיים בבוא יום הזכרון. וגם ישאר על מצבו כמקודם, וגם הקדוש ברוך יוסיף לו בראש השנה את מה שנחסר לו על ידי המדה של מעביר על מדותיו. וזהו שאמר הכתוב "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". פרוש: חפץ בשניהם, בחיים ובטוב, "נצור לשונך" וכו'. כי אם לא כן, מוכרח שיחסר לו אחד אפילו בעולם הזה על ידי רוב העבירות, החיים או הטוב. אבל כשינצור לשונו, יזכר גם לחיים וגם לטוב. כמו שמובא במדרש משלי, כשדרך האדם לדבר טוב, גם עליו המלאכים מדברים טוב למעלה.