הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ד', סעיף י"ב

עבר וסיפר לשון הרע על חברו ובא לעשות תשובה, תלוי בזה. אם השומעים דחו את דבריו ולא נתגנה מי שסופר עליו הגנאי בעיניהם, נשאר על המספר רק העוון שבין אדם למקום, ותיקונו שיתחרט על שעבר, יתוודה, ויקבל קבלה לעתיד לא לספר לשון הרע שוב. אבל אם חבירו נתגנה על ידי סיפורו בעיני השומעים, ונגרם לו היזק בגופו או בממונו, הרי זה ככל עבירות שבין אדם לחברו שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה אין מכפרים עד שירצה את חבירו. וכשיתפייס וימחל לו, נשאר עליו רק העוון שבין אדם למקום. ואפילו אם חבירו לא יודע שסיפר עליו כלל, צריך לגלות לו מה שעשה כנגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה. ומזה נוכל להבין כמה רעה מידה גרועה זו של סיפור לשון הרע. כי מי שמורגל בה, כמעט לא יכול לעשות תשובה. כי בוודאי לא יזכור את כל האנשים שסיפר עליהם לשון הרע. ואפילו אותם אנשים שזוכר, הם לא יידעו מזה, ויתבייש לספר להם על מנת לבקש סליחה. ולעיתים גם מדבר בפגם משפחה וגורם נזק לדורות, ואין לו מחילה עבור זה. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה "המדבר בפגם משפחה – אין לו כפרה עולמית". לכן צריך מאוד להתרחק ממידה רעה זאת כדי שלא יהיה כמעוות לא יוכל לתקון.

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף א'

כשם שאסור לבזות את חבירו בענינים שבין אדם למקום, אסור לבזות אותו בעניינים שבין אדם לחבירו. ואפילו אם הסיפור אמת. אם רואה אחד שמבקש מחבירו שילוה לו כסף, או שייטיב איתו בשאר טובות, והחבר לא הסכים. אם הולך ומגנה את האחד שלא הסכים לעשות טובה לחבירו, זה לשון הרע מעיקר הדין.וכל זה אפילו אם רואה בעצמו את הסיפור, ויודע שיש באפשרות האדם לעשות את הטובה לחבירו, ורק מפני רוע טבעו לא מסכים. ואם מניעת הטובה הייתה למספר עצמו, עובר גם על "לא תטור". ואם מכוון בסיפורו לנקום בו, עובר גם על "לא תקום".

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (4)

ומי שמעלים עיניו ממצוה זו גדול עוונו. כמו שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה מאמר ס"ז על הפסוק (דברים ט"ו ט') "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו', ורעה עינך וכו'. וזה לשונו הטהור: למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין, שהם: השמר ופן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הזהרנו שלא נחדל מלהלוות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות. ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלוות דבר בליעל. עד כאן לשונו. ומובא במדרש שיר השירים: ר' יהודה אומר כל הכופר בגמילות חסדים – כאילו כופר בעיקר. אבל דוד המלך מה היה עושה? היה גומל חסד לכול וגו'.