הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ה'

אסור לספר על אדם שאינו בעל גבורה. כגון לספר לאנשי העיר על אדם שהינו אדם חלוש. אם יכול להינזק מזה המסופר, כגון אם הוא שכיר יום, או מלמד תינוקות, וודאי בכלל לשון הרע הוא. ואסור לספר על אדם שאינו אמיד, או שהוא עני ומה שיש לו הוא חייב לאחרים. כיון שאם יתפרסם לא יתנו לו אשראי, ויבוא לידי היזק וצער וממש יורד לחייו על ידי סיפור לשון הרע זה.

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ו'

ודע עוד כלל פשוט בדיני לשון הרע, שתלוי על מי מספר את הלשון הרע. יש דברים שאם מספרים על אדם אחד שבח הוא, ועל אדם אחר גנאי הוא. כגון אם יאמר על אדם שאין לו דאגות פרנסה שלומד ג' או ד' שעות ביום, זה גנאי גדול ובכלל לשון הרע. אבל אם מספר על בעל בית שטרוד בפרנסתו שלומד ג' ד' שעות ביום, זה שבח גדול. וגם בעניני צדקה כך הוא. שנתינה מכובדת לאדם פשוט, גנאי הוא לאדם עשיר. וגם בעניני בין אדם לחבירו, התנהגות שאדם רגיל מתנהג לעובדיו, שונה מאיך שאדם חשוב בישראל מתנהג עם פועליו ומשרתיו. הכלל הוא כדברי הרמב"ם: כל דברים שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבירו נזק בגופו או בממונו, הרי זה לשון הרע. ואל יטעה אותך יצר הרע לומר ש"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", והרי לי לא היה מפריע שיאמרו עלי שאני לומד ג' ד' שעות ביום? כיון שטעות הוא. כי הגמרא התכוונה אם היית במדרגתו, היה דבר זה שנוא עליך, לכן אל תעשה אותו לחברך.

קטע מספר שמירת הלשון

שער התורה פרק י' "אדם בלי תורה כדג בלי מים" (3)

וזה לשון הזוהר בפרשת תרומה על הפסוק (תהילים קי"ט קכ"ו) "עת לעשות ה'". (תרגום) "בכל זמן שהתורה מתקיימת ואנשים עוסקים בה, הקדוש ברוך הוא שמח במעשה ידיו ושמח בבריאה כולה. ולא עוד אלא שהקב"ה מכנס את כל פמלייתו ואומר להם "תראו את העם הקדוש שיש לי בארץ, שתורה מתעטרת בגללם. ראו מעשי ידי שאתם אמרתם (תהילים ח' ה') "מה אנוש כי תזכרנו" וכאשר רואים את שמחת ה' בעמו, מיד פותחים הפמלייא ואומרים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובשעה שישראל מתבטלים מהתורה, כביכול תש כוחו. ואז "עת לעשות לה'".אלו הצדיקים שנשארו, שיש להם להתחזק כדי שהקב"ה יתחזק וישמח עם גדודיו ואנשיו. מה הטעם? בגלל שהפרו תורתך, ואין עוסקים בה האנשים כמו שראוי. עד כאן לשון הזוהר.