הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ז'

דע, שכשם שאסור להוציא דיבה על חבירו, כך אסור להוציא דיבה על חפציו. ומצוי מאוד בעוונתינו שחנווני מוציא דיבה על נכסי חנווני אחר, וזו היא לשון הרע גמורה מדאורייתא.

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ח'

איסור סיפור לשון הרע שאסרה התורה, הוא אפילו על אמת , אפילו ביחידי, וכל שכן בשניים. כי בשניים העוון גדול יותר כיון שהשומעים מאמינים יותר, ונגרום יותר בוז למי שמסופר עליו.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.