הלכות שמירת הלשון
חפץ חיים – הקדמה (5)
על כן אזרתי כגבר חלצי, בעזרת ה' החונן לאדם דעת, וקבצתי כל דיני לשון הרע ורכילות אל ספר. ולקטתי אותם מכל המקומות המפוזרים.
וחלקתי את הספר לשני חלקים. א. הלכות איסורי לשון הרע. ב. הלכות אסורי רכילות. ואחר כך חלקתי את ההלכות הנ"ל לכללים, וכל כלל לכמה סעיפים. כדי שירוץ הקורא בו, וכמעט בכל כלל ציירתי ציורים הקשורים בו, כדי שממנו יתבונן הקורא איך להיזהר בזה למעשה.
וקראתי את שם הספר בכללו "חפץ חיים" על שם הכתוב (תהילים ל"ד י"ג) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". ומפני שלא יקוץ הקורא בקריאתו כל דין דין ומקורו מחמת האריכות שנמצא בו לפעמים, על כן חלקתיו לשנים. הפנים והוא ההלכה היוצאת אחר ברור כל הדברים נקרא "מקור החיים", כי הדבור שבאדם יוצא ממקור הנפש החיה אשר בו וכמו שכתוב (בראשית ב' ז') "ויהי האדם לנפש חיה". ותרגם אונקלוס: לרוח ממללא. ובאור סביב לו יקרא בשם "באר מים חיים" כי הוא הבאר שדליתי ממנו את באר החיים הפנימי.
וידע אחי הקורא שאפילו כל דבר פשוט שנמצא בפנים, הראיתי את מקורו בבאר מים חיים. למען יבורר לעיני כל, שספר זה לא חברתיו על פי מידת חסידות, רק על צד הדין.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ב' עוד מענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)
.ולמה הדבר דומה? לחתן שמוליכין אותו השושבינין להכניסו לחופה, ובתוך כך פגעוהו ריקים ופוחזים. וישליכו עליו רפש וטיט וכל דבר מאוס מכף רגלו ועד ראשו. וכאשר יצעקו עליהם: הי ריקים ופוחזים!למה תעשו ככה? ואיזה השגתם כל כך רפש וטיט? הם מראים לכול שהחתן הוא ממיודעיהם, והוא בעצמו הכין הרפש והטיט עד למרבה. כן הדבר הזה ממש. האדם בעצמו על ידי חלאת עוונתיו בורא על ידי זה לבוש מאוס וטמא. ובעל כרחו מתלבש בו. ולא יוכל לפטור עצמו מזה אחרי שהוא הכינו בעצמו.
והוא כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ' י"א): "לכו באור אשכם ובזיקות בערתם, מידי היתה זאת לכם". וכעין זה אמרו חז"ל (עבודה זרה כ:) אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. הורו לנו בזה, שאם לא הכניס בתחילה במחשבותיו ההרהור, לא היו יכולין להתדבק בו רוחות הטומאה ולטמאותו.
וכל זה רמז לנו הכתוב בענין יהושע בן יהוצדק הכהן גדול, דכתיב (זכריה ג' א') ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו וגו' ויען ויאמר וגו' "הסירו הבגדים הצואים מעליו" וגו'.והנה הבגדים הצואים מורים על טומאת העוונות. שמאוסה כמו צואה. ומדכתיב "הסירו מעליו" - מוכח, שמהתחלה היה לבוש בהם בעל כרחו. וזהו שכתבה לנו התורה בקצרה (ויקרא י"א מ"ג) "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם".
