הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף א'

אסור לקבל לשון הרע, בין שהוא מדברים שבין אדם למקום ובין אם הוא מדברים שבין אדם לחבירו. שלא נאמין בלבנו שהסיפור אמת, כי על ידי זה יבוזה מי שסופר עליו, ואפילו לא יסכים בפרוש לסיפורו. כי אם מסכים בפרוש לסיפור, נחשב גם מספר ומקבל. והמקבל עובר ב"לא תשא שמע שוא". ואמרו חז"ל שזו היא אזהרה למקבל לשון הרע. ומלבד שאר הלאוין והעשין שמפורשים בפתיחה. ואמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר "לא תשא שמע שוא", וסמוך לו "לכלב תשליכון אותו". עוד אמרו, שגדול עונש המקבל מהמספר.

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ב'

גם על שמיעת לשון הרע בלבד יש איסור מן התורה, אפילו שבעת השמיעה אין דעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אוזניו. אך יש הבדל בין שמיעה לקבלה בכמה ענינים. כיון שבשמיעה אין איסור בלבד, אם נוגע לו לגבי להבא. כגון שמבין בתחילת סיפורו שהוא הולך לספר לו על פלוני שהוא אדם לא נאמן, והוא רצה להשתתף איתו בעסקו, או לעשות איתו שידוך. שבכזה מקרה מותר לשמוע כדי לחוש ולהיזהר ממנו. כיון שאין כוונתו לשמוע גנותו של חבירו, אלא להינצל ממנו שלא יבוא לידי היזק. ומותר לשמוע גם אם יסובב טובה על סיפורו, שיבדוק אם הסיפור אמת, ואם הוא אמת יוכיח אותו. ועל ידי זה ישוב מחטאו, או שישיב את הגזילה, או שיפייס את מי שחירף וגידף אותו. וכל מה שמותר הוא רק לשמוע, אבל לקבל ולהחליט שהדבר אמת אסור.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.