הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף א'

אסור לקבל לשון הרע, בין שהוא מדברים שבין אדם למקום ובין אם הוא מדברים שבין אדם לחבירו. שלא נאמין בלבנו שהסיפור אמת, כי על ידי זה יבוזה מי שסופר עליו, ואפילו לא יסכים בפרוש לסיפורו. כי אם מסכים בפרוש לסיפור, נחשב גם מספר ומקבל. והמקבל עובר ב"לא תשא שמע שוא". ואמרו חז"ל שזו היא אזהרה למקבל לשון הרע. ומלבד שאר הלאוין והעשין שמפורשים בפתיחה. ואמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר "לא תשא שמע שוא", וסמוך לו "לכלב תשליכון אותו". עוד אמרו, שגדול עונש המקבל מהמספר.

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ב'

גם על שמיעת לשון הרע בלבד יש איסור מן התורה, אפילו שבעת השמיעה אין דעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אוזניו. אך יש הבדל בין שמיעה לקבלה בכמה ענינים. כיון שבשמיעה אין איסור בלבד, אם נוגע לו לגבי להבא. כגון שמבין בתחילת סיפורו שהוא הולך לספר לו על פלוני שהוא אדם לא נאמן, והוא רצה להשתתף איתו בעסקו, או לעשות איתו שידוך. שבכזה מקרה מותר לשמוע כדי לחוש ולהיזהר ממנו. כיון שאין כוונתו לשמוע גנותו של חבירו, אלא להינצל ממנו שלא יבוא לידי היזק. ומותר לשמוע גם אם יסובב טובה על סיפורו, שיבדוק אם הסיפור אמת, ואם הוא אמת יוכיח אותו. ועל ידי זה ישוב מחטאו, או שישיב את הגזילה, או שיפייס את מי שחירף וגידף אותו. וכל מה שמותר הוא רק לשמוע, אבל לקבל ולהחליט שהדבר אמת אסור.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)

והנה ידוע מה שכתב בספר חסידים , שמצוה שאין לה דורשים היא כמת מצוה ואותה מצוה מקטרגת ואומרת : כמה גרועה אני, שנעלמתי לגמרי ולא מקיימים אותי. והנה זה אפילו במצוה אחת, וכל שכן לפי מה שערכנו לפני הקורא שיש חלק גדול בתורה בעניני שמירת הלשון, אם כן חלק גדול מהתורה מוטל בבזיון. וכמה גדול שכר מי שנזהר לא להכשל בזה, והוא נותן כבוד למצוות האלה. ועליו אמר הכתוב (שמואל א' ב' ל') "כי מכבדי אכבד".