הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ה'

מה שאמרו שאפילו שמיעת לשון הרע אסורה, היינו ללכת ולשמוע. אבל אם כבר ישב בחבורת אנשים שהתקבצו לאיזה ענין, והם מתחילים לדבר לשון הרע, ומשער שתוכחתו לא תועיל שיפסיקו לדבר, תלוי בפרטים הבאים. אם אפשר לו ללכת ממסיבתם, או לסתום את אוזניו, מצוה גדולה הוא עושה. אבל אם לא יכול להשמט ממסיבתם, ומשער בעצמו שקשה לו מאוד לסתום את אוזניו כי לא רוצה שילעגו עליו, על כל פנים יילחם בעצמו שלא ייכשל בעוון קבלת לשון הרע. וצריך לזה ג' פרטים: א. שיחליט לעצמו שלא מאמין לשום סיפור. ב. לא ייהנה מדבריהם האסורים. ג. לא יראה שום תנועה שיהיה ניכר ממנה שמסכים לסיפורים, ואם יוכל יעשה פנים נזעמים של מורת רוח מהסיפורים.

הלכות לשון הרע, כלל ו', סעיף ו'

במה דברים אמורים? אם בעת שישב ביניהם לא דיברו דיבורים אסורים. וגם כעת לא יכול להישמט מהם. אבל אם בשעה שרצה לישב איתם כבר מדברים דיבורים אסורים, או שהוא יכול להישמט מהם והוא מתעצל, נקרא פושע כמותם. כיון שעבר על דברי חז"ל שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם מהוגנים. וכל שכן אם מכוון לשמוע את דבריהם - גדול עוונו מנשוא. וייחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ד' "על ידי חטא הלשון מתפרסמין עוונותיו של אדם למעלה, ומקלקל לעצמו וכל העולם" (1)

כתוב בתורה (שמות ב' י"ד) "וירא משה ויאמר : אכן נודע הדבר". ופירש רש"י שהיה משה מתמה על מה ישראל שרויים בגלות יותר משאר עמין, וכשראה שדיברו לשון הרע התיישבה דעתו. וקשה, שלכאורה כתוב ביחזקאל שהיו להם עוונות חמורים כמו עבודה זרה. דווקא על עוון לשון נתיישבה דעתו שראויים ללקות בגלות? אלא הבאור על פי הזוהר הקדוש. שעל ידי לשון הרע הוא מעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל. שמובא בזוהר שכשאדם מספר לשון הרע, מתעורר רוח טמאה למעלה בשם סכסוסא, והיא עולה למעלה וגורמת למוות חרב והרג בעולם. בלא חטא הלשון אין כח למקטרג ההוא להודיע בשמים את חטאי האנשים ולתבוע דין עליהם. אבל ברגע שקיים לשון הרע, ניתן כח לשטן לקטרג. בהתחלה משה רבינו חשב שאין ביהודים במצרים חטא לשון הרע, והתפלא איך ניתן כח לשטן לקטרג. אבל ברגע שראה שיש ביניהם לשון הרע, הבין איך נודע למעלה והתפרסמו חטא בני ישראל בעבודה זרה.