הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ו’, סעיף ט’

כשם ששייך איסור לשון הרי אם המספר סיפר לו לשון הרע על אחד שעשה דבר שאינו הגון שנצטווינו בליבנו שהדבר אמת, כך גם שייך האיסור קבלה לענין שאר חלקי לשון הרע כגון לבזותו במעשה אבותיו, או שהוא לא חכם. כללו של דבר: כל דבר שיש איסור על המספר לספר, יש איסור על המקבל לקבל.

הלכות לשון הרע, כלל ו’, סעיף י’

אף על פי שקבלת לשון הרע אסור מן התורה, מכל מקום אמרו חז"ל שלחשוש מותר. ובאור הדבר, שצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא כדי לשמור את עצמו ממנו כדי שלא יגיע היזק על ידו. ולא יהיה אפילו בגדר ספק, ולכן מחוייב עדיין להיטיב עם הנידון בכל הטובות שצוותה התורה, כי לא נגרע ערכו בעינינו לשום דבר, רק מותר לחוש ולא יותר. ולכן כל מה שמותר לחוש, זה רק במקום שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים. אבל בענין אחר, אסור לחוש ללשון הרע ולהאמין בכלל.

קטע מספר שמירת הלשון

שער התורה פרק י’ “אדם בלי תורה כדג בלי מים” (3)

וזה לשון הזוהר בפרשת תרומה על הפסוק (תהילים קי"ט קכ"ו) "עת לעשות ה'". (תרגום) "בכל זמן שהתורה מתקיימת ואנשים עוסקים בה, הקדוש ברוך הוא שמח במעשה ידיו ושמח בבריאה כולה. ולא עוד אלא שהקב"ה מכנס את כל פמלייתו ואומר להם "תראו את העם הקדוש שיש לי בארץ, שתורה מתעטרת בגללם. ראו מעשי ידי שאתם אמרתם (תהילים ח' ה') "מה אנוש כי תזכרנו" וכאשר רואים את שמחת ה' בעמו, מיד פותחים הפמלייא ואומרים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובשעה שישראל מתבטלים מהתורה, כביכול תש כוחו. ואז "עת לעשות לה'".אלו הצדיקים שנשארו, שיש להם להתחזק כדי שהקב"ה יתחזק וישמח עם גדודיו ואנשיו. מה הטעם? בגלל שהפרו תורתך, ואין עוסקים בה האנשים כמו שראוי. עד כאן לשון הזוהר.