הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף א'

איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם המספר מספר בפרסום לפני כמה אנשים. אף על פי כן אין להחליט מחמת זה שהסיפור אמת. רק יש לחוש ולחקור את הדבר, ואם יתברר שהסיפור נכון, יוכיחו את מי שסופר עליו שעשה מעשה רע.

הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ב'

אין שום היתר להאמין בלשון הרע אפילו אם המספר סיפר לו את הלשון הרע בפניו. כיון שלא שמענו שום הודעה על זה מפי הנידון, וכל שכן אם לא ממש מספר בפניו. רק אומר שהיה מספר את הסיפור בפניו, שאין להאמין לו בגלל זה. ואפילו אם מי שסיפרו עליו נוכח שם ושותק, אין לקחת מזה ראיה שהסיפור אמת. ואפילו הוא אדם שאין דרכו לשתוק, והפעם שותק, אולי התגבר על טבעו והחליט לא לענות על ריב. או בגלל שראה שלא יעזור כמה שיכחיש, לא יאמינו לו. לכן אסור ליקח משתיקתו ראיה שהסיפור אמת.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.