הלכות שמירת הלשון
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ז'
עתה נתחיל לבאר דין קבלת לשון הרע מאיש שהוא נאמן כמו ב' עדים, או ממסיח לפי תומו, או אם יש דברים הניכרים שהסיפור אמת.
איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם שמע מאיש שנאמן עליו כמו ב' עדים. ומה שכתבנו בכלל ד' סעיף ה', שמותר לגלות בהצנע לרבו ואיש סודו אם מאמין לו כמו ב' עדים, שם מדובר בדבר שאם לא שב בתשובה מותר לספר בגנותו. כגון שעבר במזיד על עוון מפורסם בישראל ואין כבר מה לדון אותו לכף זכות. אבל כאן מדובר בדבר שאפשר לדון לכף זכות, כגון שלא ידע את איסור העבירה, או אולי חטא בשגגה, ובכזה מקרה לא שייך נאמן כמו ב' עדים מי שסיפר לו. כי גם אם זה נכון, התורה חייבה לדון לכף זכות.
הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ח'
וגם בעוון שידוע באיסורו, מותר להאמין בהצטרף 2 פרטים.
א. דווקא אם סיפר לו שראה בעצמו, אך לא ששמע מאחרים.
ב. אפילו אם סיפר לו שראה בעצמו, מותר רק לענין להרחיק את עצמו מחברתו עד שייודע שחזר בתשובה מדרכו הרעה. אבל לא לענין ללכת לאחרים ולספר, וכל שכן לא להפסידו בממון או להכותו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)
וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר.
וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.
