הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ז’, סעיף י”ג

לפעמים ניתן לבית דין רשות מפני צורך שעה. כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גניבה שנגנב ממנו, והוא משער בוודאי דברים הניכרים שפלוני גנב את החפץ , וגם הבית דין רואים את הדברים הניכרים, או שעדים העידו לפניהם על דברים הניכרים, מותר לבית דין להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד או אפילו לבית דין כל עוד שלא התברר להם הדברים הניכרים, לא ניתן רשות לזה.

הלכות לשון הרע, כלל ז’, סעיף י”ד

ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו. שאם נגנב להם חפץ, ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשים שלא מן הדין כדי שיודה. ולא כדין הוא, כיון שצריך דברים הניכרים ממש או עדים. אבל אי אפשר לסמוך על התובע ולהכות ישראל לחינם כיון שחושדים בו. ואפילו רק להאמין לתובע בלב שאיש זה גנב מאיתו, אסור מפני קבלת לשון הרע. ועל אחת כמה וכמה להכותו אסור, שעוברים על לאו של "לא יוסיף".

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ג’ חתימת הספר “צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים” (1)

מובא בספר חרדים, על אף שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, ראוי לו שיאחוז במצווה אחת בהתמדה שלא יעבור עליה כל חייו. כיון שהתרי"ג מצוות נחשבים כעץ חיים "עץ חיים היא למחזיקים בה". והאוחז ענף אחד מעץ כראוי, כאוחז בכל הענפים כי שאר הענפים נמשכים אחריו. אבל אם יאחוז בכל הענפים יחד, לא יוכל לאחוז כלום. וכמו שמובא במסכת שבת (קי"ח:) שר' נחמן השתבח בזה שקיים שלושה סעודות בשבת כראוי, ור 'ששת בזה שלא היה הולך ד' אמות בלא תפילין. ורבה היה זהיר לא לפסוע ד' אמות בלי ציצית. ועבור זה ייטיבו ויאריכו ימי האדם בעולם שכולו טוב וארוך.