הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח’, הלכה א’

אין חילוק באיסור לשון הרע בין אם המספר איש או אשה, קרוב או רחוק. אפילו שלפעמים האדם שמסופר עליו את הלשון הרע אינו מקפיד על המספר, מכיון שהם קרובים, ומי שמספר על קרובו לשון הרע אינו מספר לגנאי אלא רק רק כדי שיתקן את דרכיו, בכל זאת אם מיהר לדון את קרובו לכף חוב ולפי אמת לא עשה רע קרובו, לשון הרע גמור הוא.

הלכות לשון הרע, כלל ח’, הלכה ב’

ועתה נתחיל לבאר על מי אסרה התורה לספר לשון הרע. איסור לשון הרע הוא בין על איש בין על אשה, ואין חילוק בין אשתו לאשה אחרת. ורבים נכשלים בזה בעוונותינו הרבים שהותר בעיניהם לספר גנות על אשתו ובית חותנו לפני אחיו ובית אביו. ואין שום היתר לספר עליהם לשון הרע, כמו שאר אנשים.

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ג’ חתימת הספר “צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים” (2)

ואם כן בזמנינו, שהופקר אצל חלק מהאנשים ענין שמירת הלשון לגמרי, וודאי שמי שיתחזק בענין, יזכה לשכר רב. כיון שמצוה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. וידוע גודל הענין של מת מצוה שאפי' כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצוה כדי שלא יהיה מונח בבזיון. רואים שאפי' מת מצוה שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצוה אחת ממנה מוטלת בבזיון, אנו חייבים להתחזק בה.