הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ח'

ההיתר שיש לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, הוא דווקא אם הוא רואה שעל ידי שיספר לאנשים את גודל התרמית במחלוקת, יראו האנשים שהבעלי מחלוקת לא צודקים, ולא יצטרפו למחלוקת, ומתוך זה תתבטל המריבה. אבל צריך שימלאו הפרטים הבאים: א. שהדברים שעליהם התבסס שהם בעלי מחלוקת, שיידע בעצמו ולא יסמוך על שמיעה מאחרים. ב. צריך שיכווין לתועלת, ולא מצד שנאה. ג. אם באפשרותו להשקיט את המריבה באופן אחר בלי לדבר לשון הרע, כגון על ידי הוכחה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם. אלא כן הוא ירא להוכיחם, כיון שאז יראו בעלי המחלוקת שהוא לא איתם, ויפרו את עצתו להשבית את המריבה. אבל צריך שיקול דעת גדול, ולא יחליט מהר איזה צד צודק במחלוקת, ויתבונן היטב על פי התורה מי צודק. ואם הוא בספק – שב ואל תעשה עדיף ולא יספר לשון הרע אף להשבית את המחלוקת.

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ט'

אסור לחרף ולגדף את המתים. וכתבו הפוסקים שיש תקנה וחרם קדמונים, לא להוציא לעז ושם רע על המתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המבזה אותו עוון חמור הוא. וחייב נדוי על זה. ואיסור ביזוי תלמיד חכם הוא אפילו אם מבזה את התלמיד חכם עצמו, וכל שכן שאסור לבזות את דברי תורתו.

חלק שני פרק ה' "גודל הפגם שמגיע למעלה על ידי חטא הלשון" (3)

ויש להתבונן בענין של ההזאה בקודש הקודשים. שרק פעם אחת בשנה הותר לכהן גדול להיכנס לשם, ולא הותר לו אלא בשביל ענן הקטורת כדי לכפר על עוון לשון הרע, ובלי זה חייב מיתה. ורק אחר כך הוא מזה את הדם. רואים שהכפרה על לשון הרע מעכב את כל הכפרה של עבודת פנים קודש הקודשים, כיון שעד שלא מקטירים קטורת , לא מזים על הפרוכת את הדם. ועלינו ללמוד מזה, שכשאדם רוצה לתקן את עוונתיו לפני ה', שיתקן קודם את חטא הלשון, ואז תתקבל תשובתו. וכמו שהכהן הגדול קודם שמכפר על עוון טומאת מקדש וקודשיו, מכפר עם הקטורת על חטא הלשון.