הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח’, סעיף ח’

ההיתר שיש לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, הוא דווקא אם הוא רואה שעל ידי שיספר לאנשים את גודל התרמית במחלוקת, יראו האנשים שהבעלי מחלוקת לא צודקים, ולא יצטרפו למחלוקת, ומתוך זה תתבטל המריבה. אבל צריך שימלאו הפרטים הבאים: א. שהדברים שעליהם התבסס שהם בעלי מחלוקת, שיידע בעצמו ולא יסמוך על שמיעה מאחרים. ב. צריך שיכווין לתועלת, ולא מצד שנאה. ג. אם באפשרותו להשקיט את המריבה באופן אחר בלי לדבר לשון הרע, כגון על ידי הוכחה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם. אלא כן הוא ירא להוכיחם, כיון שאז יראו בעלי המחלוקת שהוא לא איתם, ויפרו את עצתו להשבית את המריבה. אבל צריך שיקול דעת גדול, ולא יחליט מהר איזה צד צודק במחלוקת, ויתבונן היטב על פי התורה מי צודק. ואם הוא בספק – שב ואל תעשה עדיף ולא יספר לשון הרע אף להשבית את המחלוקת.

הלכות לשון הרע, כלל ח’, סעיף ט’

אסור לחרף ולגדף את המתים. וכתבו הפוסקים שיש תקנה וחרם קדמונים, לא להוציא לעז ושם רע על המתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המבזה אותו עוון חמור הוא. וחייב נדוי על זה. ואיסור ביזוי תלמיד חכם הוא אפילו אם מבזה את התלמיד חכם עצמו, וכל שכן שאסור לבזות את דברי תורתו.

קטע מספר שמירת הלשון

פרק א’ חתימת הספר “על ידי שמירת הלשון יזכה לחשיבות מיוחדת בעולם הבא” (1)

אמרו חז"ל בבבא בתרא (קס"ה.) "רובן בגזל (רוב האנשים נכשלים בגזל) ומיעוטן בעריות, וכולן באבק לשון הרע. ומזה אפשר להתבונן את חשיבות שמירת הלשון. כי הרי כל אדם יש לו דבר שהוא גאה בו. עשיר יש לו חצר יפה, לאדם פשוט יש לו בית יפה, וכל אחד בדרגתו שיהיה לו מה להיות גאה אצל חבריו. וכל זה בעולם הזה, שהתענוג והכבוד כאן לא אמיתיים. על אחת כמה וכמה בעולם הנצחי. ידוע שעל כל מצוה שאדם עושה נברא לו אולם בעולם הבא, אם כן מי שנזהר בלשון הרע, יהיה לו היכל מיוחד מכולם. כי הרי "כולן באבק לשון הרע", והוא יהיה היחיד שיהיה לו היכל קדוש כנגד שנשמר מלשון הרע.