הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף י"ב

דע עוד, שאיסור לשון הרע הוא אפילו אם מגנה אותו בפני ישראל, וכל שכן אם מגנהו בפני נכרים. שעוונו גדול בהרבה, כי מלבד שהוא מבזה כבוד ישראל ומחלל כבוד שמים על ידי זה, עוד הוא גורם בזה רעה גדולה לחבירו. כי אם יספר על חבירו בפני יהודי דבר גנות, לא יאמין מייד לדבריו. אבל אם יספר על ישראל בפני נכרי, הנכרי יאמין לו מייד ויפרסם לכולם, ויסובב לו היזק וצער מזה. וכל שכן אם הוא הולך ומלשין על ישראל בפני נכרים, עוונו גדול מנשוא. כי הוא נכנס בכלל המלשינים, ודינו שווה לאיפקורס והכופרים בתורה ותחיית המתים, שגיהנם כלה והם אינם כלים. לכן צריך להיזהר מזה מאוד. ומי שהולך ומלשין על ישראל בפניהם, הרי כאילו חירף וגידף בתורת משה רבינו עליו השלום.

חלק שני פרק ו' "מי שאינו שומר כח הדיבור, יחסר לו חלק גדול בתורה לעתיד" (2)

כתוב בקהלת (ט' ט') "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך וגו' כי הוא חלקך בחיים". "אשה אשר אהבת" הוא רמז על התורה, והזהיר לנו הכתוב שלא לחסר יום אחד מהתורה, כי הוא חלקנו בחיים. ואמר "הבלך", לרמוז כי רק מי שמכיר שבלי לעשות את שליחותו בעולם הרי הוא חי חיים של הבל, אדם כזה נוכל לקוות בו שינצל ימיו ולא יכלם לריק. כלל הדברים: כמו שהעשירים הגדולים שיש להם שטרות על סכומים גדולים שומרים על שטרות אלו מכל משמר, כך על האדם לעמוד על המשמר לשמור ימיו ושעותיו. כל יום שהולך לטמיון, הוא כאבידה שאין להחזירה. רווח נוסף יש לאדם ששומר את דיבורו. שבכל עת שרוצה לדבר, אבל שותק כיון שחושש שיש בדברים חשש איסור לשון הרע וכיו"ב, נחשב לו למעלה כאילו קיים מצוה של ממש. וכמו שאמרו חז"ל (מכות כ"ג.) "ישב אדם ולא עבר עבירה שבאה לידו, נותנין לו שכר כעושה מצווה", ויתווסף לו על ידי זה בשנה כמה אלפי מצוות.