הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל ט’, סעיף ג’

יש לו לאדם להיזהר מלשבח את חבירו בשבח הבא לידי הפסד כמו אורח שייצא לרחוב ויספר לכולם איך בעל הבית גמל עמו טובה ואירח אותו. שעל ידי זה יתלקטו לבעל הבית אנשים רעים וינצלו אותו ויכלו את ממונו. ועל ענין כזה נאמר (משלי כ"ז י"ד) "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו". ומזה יש ללמוד שהוא הדין אם אחד השיג הלואה מאת חבירו, ומפרסם לכולם את גודל טובתו. כי על ידי זה יתקבצו אליו אנשים רעים, ולא יצליח להתחמק מהם. וחייב האדם לשמור פיו ולשונו שלא ייחשד בדבריו וייראה כמספר לשון הרע. ואם הביא את עצמו לידי חשד, נחשב אבק לשון הרע.

הלכות לשון הרע, כלל ט’, סעיף ד’

אסור לדור בשכונת בעלי לשון הרע. וכל שכן לשבת איתם ולשמוע את דבריהם. ואפילו אם אין בדעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אוזנו לשמוע אסור לשבת איתם. ואם הוא יודע באחד מתלמידיו שהוא בעל לשון הרע, עליו להרחיקו ממנו. ואם באיזה אונס נתפס בחבורה של בעלי לשון הרע, ושומע שהם מדברים לשון הרע. אם תוכחתו תועיל שיפסיקו – וודאי מחויב להוכיחם מדין תורה. ואפילו אם משער שתוכחתו לא תועיל, אך גם לא יקלקל על ידי זה, מחויב להוכיחם. לכן אסור לשבת עם בעלי לשון הרע, כי אף בשתיקתו נענש כששומע דבריהם ולא מוכיח.

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ג’ חתימת הספר “צריך להשתדל במיוחד במצווה שאין לה דורשים” (4)

וכמה צריך בעל לשון הרע להתבייש בחטא זה. שאם היו מעלים אותו לתורה לפסוקי אסור סיפור לשון הרע, והיה פסול באותיות אפי' בקוצו של יוד, לא היה רוצה לברך על התורה. אבל כשבא לידי סיפור לשון הרע, הופקרו אצלו הפסוקים ואינו חושב הדיבורים האסורים לעוון. ומובא בתנא דבי אליהו (פרק כ"ט) "כל המכיר בדברי תורה ועובר עליהן, הרי זה רשע גמור".