הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל י’, סעיף י”א

מה מאוד יש להיזהר שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים איך היה לו עסק עם פלוני וגזלו או עשקו, או שחרפו או ביישו וכיוצא בזה. ואפילו אם יודע בעצמו שהסיפור אמת, ויש את כל הפרטים להתיר, בכל זאת אסור. כיון שבשעת הסיפור כוונתו רק לגנות את חבירו ולא לתועלת. וככל שיראה שחבירו מתגנה יותר, כך ייהנה יותר.

הלכות לשון הרע, כלל י’, סעיף י”ב

וקל וחומר אם לא הירע לו, רק לא היטיב איתו בטובות שלפי דעתו היה ראוי שייטיב לו. כמו הלוואה, צדקה והכנסת אורחים וכיוצא בזה, אם מגנה אותו בזה אחר כך, לשון הרע גמורה היא. ועובר בעוד כמה לאוין לפעמים. ונכשלין בזה בעוונתינו הרבים אנשים רבים, שלא קיבלו אותם יפה בעיר מסויימת, ואחר כך מספרים בעיר אחרת בגנות אנשים החשובים בעיר שלא קיבלו אותם יפה. וכל שכן אם מספרים בגנות עיר שלימה, וודאי איסור לשון הרע. כיון שאיסור לשון הרע הוא גם על איש יחיד, וגם על עיר שלימה מישראל.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א’ “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (3)

וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה. וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד. ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.